לשמח. לשמח. לשמח. לרקוד, לרקוד, לרקוד. משהו מדגדג בגוף. זהו. זה השיר. תגידו בצדק: למה שלא תתעלם. עוד שיר שמחות. עוד המנון רחבות לחתונות. עוד מתכון חאפלה ממוחזר. עוד דאנס ביטים אלקטרוניים שקוף עם קישוטים ערביים.
אלא שתפקידו של טור ביקורת אינו רק לעסוק באלטרנטיבי. התעלמות היא סוג של מתן הכשר. המיינסטרים הוא חלק מהוויית התרבות, והשיר הזה הוא סוג של הקלות הלא נסבלת ביותר בפניה לציבור הרחב – פופ מיינסטרימי אשר מופק מראש במטרה למקסם מכירות ורווחים. השאלה הא אם הוא משדרג גם את הזמרת אתי ביטון?
התשובה היא – לא. אתי ביטון הופכת למוציאה לפועל של מפיקים, שהעמידו לעצמם מטרה, והם פוגעים במרכזה. אבל בשביל הקריירה האומנותית שלה, השיר הזה הוא לא פחות ממוקש, אלא אם כן גם היא סימנה מטרה להתמקד באולמי השמחות. אם זו מטרתה – המבקר אכן מיותר.