בדרך לאלבומם השני, חוברים רבקה זהר ולירון לב לשיר געגועים לירי קסום למי ש"בין כרובים מרחף". היא נזכרת בחייהם יחד. התיאור המינימליסטי מצליח לשדר קשר עמוק בין שניהם. הוא מואר באור שמבצבץ בין ענפים. מוטיב האור קיים בפרח הזהוב שהוא קוטף לה.
בהווה, סיטואציית סידור הפרחים מרמזת לישיבה ליד הקבר. היא שרה לו בשקט, ועדיין מצליחה לשמוע קולו. מדמיינת את דבריו המרגיעים הנשלחים אליה מלמעלה. בסיום חוזרת להליכתו על החוף מדי בוקר, זו (ההליכה) שוכנת בזיכרונה, חוזרת על עצמה.
צליל אקוסטי אוריינטאלי מקדים את שירתה של זהר. היא מספרת-שרה בקול נמוך, כמעט בלחישה, כאילו נוגעת-לא נוגעת. הדואט שמתחיל בדבריו (של מושא הגעגועים) – "אל תבכי נערה" – מושר בצדק בדואט. קולותיהם של רבקה ולירון חוברים, כי אלה דבריו המופנים אליה וגם תוכה המקשיב. המנגינה, העיבוד הטון הקולי (הבודד, המשותף) מדייקים בתיאור התחושה של ריחוק וקרבה גם יחד. מהשירים היפים ביותר ששמעתי לאחרונה.

צילום: מרגלית חרסונסקי