לבן

אייל קופמן והנגרים

מילים, לחן ועיבוד אייל קופמן הפקה מוסיקלית: ליאור שולמן ואייל קופמן
5/5

הוא יצמיח שורשים ביער שלה ויתלפף כדי שלא תוכל לברוח לו. תחושה חזקה ופרץ רגשות מובילים לתובנה העתיקה – עזה כמוות האהבה. אני מזהה בשיר אלימות פסיבית מובלעת. זרעי הפורענות שהאישה זורעת, הופכים לגבעולים שבריריים כמו הגוף שלה. בעצם הוא מתכוון להשתלט עליה, בכך שיתלפף בנשמתה ובקוצים יצרוב את ידיה. רוצה להבטיח הישארותה עימו בכל מחיר.
כמעט לכל אורכו של השיר, אייל קופמן נשאר על קו מתון ורוגע, כמו כדי להדגיש האלימות הגועשת מתחת לפני השטח, ממש כמו הצבע הלבן, הנטרלי כביכול שעלול לסנוור בזהרו. לקראת סוף השיר, מוסיף קופמן נדבך דרמטי, ויחד עם צליל הגיטרות נוצר המתח, שהוא חותר אליו. האלימות המובלעת פוצעת אט אט.
קופמן הצליח לחבר לטקסט הפואטי מנגינה ועיבוד שמשקפים את התחושה במהימנות מושלמת. ככה יש להלחין ולעבד שירה צרופה.

הפקת שירה ויעוץ אומנותי: אבי בללי

את משקה
את זרעי
הפורענות שבי
גבעולים
דקים ועגולים
כמו הגוף שלך
כשהוא קמור למולי

לבן זוהר ומכושף
אני באישונייך

ביער שלך אני אצמיח שורשים
ואתלפף בנשמתך שלא תוכלי לברוח
ובקוצים ובקוצים אצרוב ידייך

שיתוף ב facebook
share

0 אהבו את זה

שיתוף ב facebook
share

0 אהבו את זה

גלריית תמונות

שיתוף הפוסט

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב email

4 תגובות

  1. ל-1 …אתה צודק בהחלט…החיים מורכבים לא רק מאהבה ותשוקה אלא גם כאב, חוסר צדק, זעקה לשינוי ורשע בלתי נתפס…בדיוק כמו "השתקפות" האלבום החדש של קופמן והנגרים… מומלץ*

  2. דודי מהצפון (תגובה 1) – התגובה שלך לא רלוונטית בעליל לשיר הנדון. אומנות ומוזיקה בפרט יכולים וצריכים להיות אקספיסטיים. לא צריך לדחוף את הגועל של החדשות והמציאות לתוכם בכוח. זה ישמע קצת יומרני, אבל בסופו של דבר, כולנו אנשים קטנים שמחפשים את השיר הקטן והטוב לשמוע בסוף יום קטן ומלא ברגעים קטנים וכואבים. למי יש כוח לעוד צרות גדולות באוזניים?
    "לבן" היא הדוגמא הכי טובה לשיר קטן (שגם כתוב קטן), שעושה כ"כ הרבה דברים קטנים ללב.

  3. ל-1

    תתייחס לגופו של עניין. כדי לכתוב שירי מחאה אותנטיים צריכים כישרון. לכותב כאן יש כישרון לשירי העוסקים בדמותה של אהובה, והוא עושה את זה מעולה. אתה מחפש קוצים בכל פרח.

  4. שיר טוב בסך הכUל.
    אבל הערה כללית.. ניראה כי גם ברוק הישראלי (שאני מעדיף..) יש יותר מידי שירים שנותרים באהובה הנצחית.

    דחיל רבאק, אנשים נקטלים בירושלים, המינוס גודל לכולם, צאו מהקופסה העצמית לעתים, וקשב לעולם הגדול.

    הפעם ניסלח כי הלחן והמוזיקה מכפים על כתיבה מעייפת.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

הכתבות המומלצות

המשך קריאה לפי סגנונות

דילוג לתוכן