אחרי האלבום, הגיעה, איך לא, הופעת השקה, כולל אורחים בתפריט. חשש צפוי: נהנית מהדיסק – למה לקלקל את הטעם הטוב? צפירת ארגעה: הטעם לא רק שלא נפגע. נשארתי עם טעם של עוד. לא עניין של מה בכך למי ששומע בעשרים וארבע שעות שלושים שעות מוסיקה.
התחלנו שמח, המשכנו שמח. תנחשו איך סיימנו. על שיר שקט אחד – "רבע לבום" – דרור ויידמן כמעט התנצל. הוא לא ייתן לשיר הזה להרוס להם את המסיבה. אזהרה: החאפלה של שממל אינה מיועדת לאולמי השמחות הקונבנציונאליים. תקשיבו ל"בחור נורמלי" ותבינו.
צליל פאנק גרובי מעורב בבלקני, סקא חסידי ושאר ירקות עושה לי את זה, אם הוא מגיע מהרכב מלוכד, שמצליח לשלב ביעילות יחידת כלי נשיפה. מבחינה זו – שמענו יחידה מובחרת, שסייעה לשממל לכבוש את הבארבי בעוצמות ואנרגיות מוספות על האלבום.
2011-2014 נקרא החדש. שם משמעותי. האלבום יצא שלוש שנים אחרי "הליום להמונים", למעשה שלוש שנים אחרי אירועי המחאה החברתית והפגנות ההמונים. הוא מגיע עד מלחמת "צוק איתן". שלוש שנים לא רק שלא הביאו לשינוי, אלא השאירו את הנושא החברתי חם במצבו הגרוע. מצב אידיאלי לכותבי הסטירה. ככל שגרוע יותר – יש מקום ליותר הומור.
דרור ויידמן (מצוות הכותבים של "מצב האומה"), האיש בקדמת הבמה, כתב שירים בהשראת שלוש השנים, בהיבט אישי-חברתי נוקב ומחויך.
שממל היא להקת קברט הומוריסטית, שאינה מתעקשת להגדיר סגנון. לא מסתפקת בבידור, למרות שזה אשכרה מופע בידור. ויידמן הגדיר את החבורה שלו: "פאנק יהודי במזרח התיכון". קניתי. תרצו חיבור בין "התפוחים" ל"הבילויים". מוסיקה, שאינה מחייבת לקחת את המילים להופעה. הפאן לעיתים מאפיל על התכנים.
אבל התכנים משמעותיים. כבר כתבתי על הדיסק: להקת "שממל" מישירה מבט נוקב אל המציאות המקומית, נוגעת גם בצד האנושי-פולקלורי וגם בחברתי פוליטי. הולכת בצעדים בטוחים ונועזים לכיוון מעורבות מעוררת אמון, מייצרת ראי גרוטסקי של הישראלי (מישהו זיהה חנוך לוין פה ושם?) וגם מענגת במוסיקה קצבית ססגונית שמקדמת את המסרים.
שירים: על הפער בין האישי (אהבתו) לאוניברסאלי-היסטורי (מהפכות), תדריך אישי והלקאה עצמית בענייני מצפון ויחסים, שאלת ההתערבות של החברה הישראלית בהחלטות של אנשים להגר מכאן,
היינו במסיבה ישראלית אקלקטית, צבעונית, קצבית, תוססת המעלה את הנושאים הרלוונטיים לפסים של הומור עוקצני וקלילות מחויכת. הגיעו גם אורחים: רועי ריק מ"הקולקטיב" ששר וניגן מפוחית. אוהד חיטמן, ששלח הרבה נשיקות (גם מפה לפה) לויידמן והצטרף ל"בחור נורמלי" ול"שיר אהבה חברתי".
שממל קוראים את המציאות הישראלית הבעייתית עם חיוך מר-ממזרי-ציני-סרקסטי וסטירות ישר לפרצוף שלי-שלך ושל המדינה. המוסיקה משדרת אותה במהלכים עליזים עד מלהיבים. קברט עם אנרגיות בלתי נדלות של רוק וסגנונות קרוס קלטשר, שמעניקים צבעוניות אתנית עזה לערב.
אלטרנטיבה ל"הדג נחש"? לא חשבתי על זה עד רגע זה. נכון ששתי החבורות שונות, אבל מבחינת הצרכן שמחפש בידור מוסיקלי גרובי ברמה גבוהה – אותה התמורה עבור כספו.
שירים: לכתוב, צרות של גויים, עוף אותו דבר, שטן, שיר ישן, אפל, רבע לבום, ברלין, ואן גוך, נורמלי, שיר אהבה חברתי, ישבני, איסטנבול. הדרן: מאחור הזה, אל תגעו לי בערק, חנה זלדה – מעשה בלביבות.
נגנים: יניב רוה – גיטרה, דרור ויידמן – סולן , אייל רווה – בס, אורי טבצנ׳יק – סקסופון בריטון, שם חממי – גיטרה , מתן אסייג – תופים , מעיין מילוא – טרומבון , יונתן רובין – סקסופון טנור, גל דהן – סקסופון אלט, ברק הנר – חצוצרה
אורחים: רועי ריק מפוחית (קולקטיב), אוהד חיטמן
צילום: מרגלית חרסונסקי
וידיאו 1: איסטנבול
