האנחה בסיום. אני שמעתי נשימות גם בהתחלת השיר. מרב סמן טוב נושמת את המילים שהיא שרה. הגוון הנמוך בקול מעצים את הדרמה בלי שתגלוש למלודרמה. שיר ממצוקה נפשית. מתסכול. האין מבקש יש. "תן לי מה שאין לי"… "מה שיכולתי להיות".
פחות משלוש דקות של קפסולה אמוציונאלית המכילה מועקה, המתורגמת לעוצמות שירה טעונות רוק. היא מצליחה לשדר את הלחץ באמינות גבוהה. רוק אינו רק גיטרות ודציבלים, אלא מבע טעון המגיע מעומק הכרתה.  גם בלי שנגדיר אותה "רוקרית בדם" – היא כזו, אבל בלי הפוזה והמניירה, אלא עם האמת האישית. דבר אחד ברור: אם בשיר היא מבקשת לתת לה להיות מי שיכולה הייתה להיות, הרי היא נמצאת קרוב מאוד. 

ושוב הדלת נפתחת / אני נכנסת בלי פחד/ ונושמת עמוק כדי לא לוותר/ על מה שיש לי לדעת/ איך לאהוב בלי לגעת
בלי לשקר
ושוב המים הם מים/ הם נבלעים בשמים/ בקו אופק רצוף מכשולים חבויים/ לבחור לרצות או לשכוח/ לתת לאושר לפתוח מאויים
תן לי/ מה שאין לי/ מה שרודף אותי בלילות/ תן לי/ מה שאין לי
מה שיכולתי להיות
ושוב ללכת קדימה/ לצלול רק עוד ועוד פנימה/ מבלי לחפש תשובות נכונות/ להתעכב ולסלוח/ להתמסר ולפתוח/ עוד כמה דלתות
תן לי/ מה שאין לי/ מה שרודף אותי בלילות/ תן לי/ מה שאין לי/ מה שיכולתי להיות