צליל כינורות ערבי פותח שיר הזדהות נוגה עם כלה בליל כלולות טראומתי. עמיר בניון חווה את תוגתה דרך משקפיה של המשוררת מרים בניון, זוגתו, שנכנסת לנשמתה ולמצוקתה הנפשית.
. גם אם לא ניכנס לעובי קורתו של הטקסט, מצטיירת כאן תמונה קשה של כלה יתומה מאב וגאוות אימה, הממתינה לבוא החתן הזר. תחושת האימה אופפת את השיר משורתו הראשונה – הצהרה שאפילו העולם לא יצליח לעמוד מול מה שארע בליל הכלולות.
השימוש במרכיבים בעלי קונוטציה של קדרות – בית טיח בכפר, הישיבה של הכלה בחושך מהווים הקדמה להופעתו של הבעל החדש כדי לקדשה. משאלת ליבה – ששמלת הכלולות תהפוך לענן אלוהים, אולי שכינה שתגן עליה. הכותבת-המתבוננת מהצד מעידה שאת שארע ביום קידושיה – הלב אינו יכול להכיל. גם בחלוף העונות – האירוע לא ישכח.
תמונת הכלה בשיר – כבדה, כתובה בשפה מעין עתיקה, שאוזנו של המאזין המצוי תתקשה לעכל.
השיר הולבש בגלימה מוסיקלית מזרחית-מערבית בשילוב יפה של צלילי עוד ופסנתר. בניון מטפס בהדרגה בסולם תחושותיו כדי להביע את הזדהותו עם מר גורלה. לא פשוט לחבר מוסיקה לטקסט כזה, להעניק לו "נרטיב מוסיקלי". בניון מצליח להפיח רוח קדרות במילים בקולו הגבוה המסלסל עצמו לשיא הצער. האוריינטציה המזרחית בעיבוד בפתיחה (כינורות) אינה מנותקת מהקונטקסט – צליל המזכיר את שירי הקינה הערביים.
אֶת שֶׁאֵרַע לְה בְּיוֹם קִדּוּשֶׁיהָ לֹא יַעֲמֹד לֵב הָעוֹלָם
שֶׁיָּשְׁבָה בַּחֹשֶׁךְ בְּבֵית טִיחַ בַּכְּפָר וְחִכְּתָה
שֶׁיָּבוֹא הַזָּר, שֶׁיִּהְיֶה צֵל שִׂמְלָתָהּ לַעֲנַן אֱלֹהִים לֹא אֶשְׁכַּח
אֵיךְ מָדְדָה זְרוֹעוֹת וְצַוָּאר
בְּלָבָן לְבַד בַּחֹשֶׁךְ וְעֵינֵי אָבִיהָ הַמֵּת עֲצוּמוֹת וְגַאֲוַת אִמָּהּ
מִבַּעַד הַגֶּשֶׁם כְּמִקְלַעַת בְּלִיעָה.
בְּכָל חֹרֶף יָשׁוּחוּ אָרְנֵי יְרוּשָׁלַיִם וְאַבְנֵי בַּקְעָה יַזְהִירוּ וְלֹא אֶשְׁכַּח
גַּם תַּחַת אֶלֶף שְׁמָשׁוֹת חֲדָרֶיהָ בִּסְחַרְחָרַת חֲתֻנּות בֵּיתָהּ אֶת הַבְּדִידוּת.
אֶת שֶׁאֵרַע לְה בְּיוֹם קִדּוּשֶׁיהָ לֹא עוֹמֵד הַלֵּב
וְיֵשׁ שֶׁהִיא שׁוֹכֶבֶת ולבה חלל מִלִּים נֶחְבָּטוֹת בְּתוֹכִי כְּצִפּוֹר בַּחֶדֶר
מִקְלַעַת הַלֹּעַ שֶׁבִּי קוֹשֶׁרֶת לְחָשִׁים וּמְפַתָּה
מִכָּאן אֶת הַחֹשֶׁךְ גַּם הַיּוֹם שֶׁיִּסַּע מִכָּאן עֲנַן אֱלֹהִים
