ליעל דקלבאום יש מוצא מהרע – "פרח האש". הוא קורא לחזור אל האור. יש מצב? האם אדם יכול להיחלץ מהרגליו, להיוושע מכאבי עברו, לצאת מתוך הקופסה ששולטת בו כשטן? מצד אחד תיאור כמעט פאטאלי של אין מוצא, מצד אחר – יש אור חזק , אליו יש לשאוף. הניסיון לגשר על פני הפער הזה נשמע פסיכולוגיה-אוטופיה מיופייפת.
הסינגרית דקלבאום מנסה לפגוש את הסונגרייטר דקלבאום באוריינטציה מוסיקלית של פולק סונג מהסוג המסורתי. המנגינה יפה, חוצת זמנים. העיבוד לבס (יוסי פיין) ולכלי הקשה (גלעד דוברצקי) מעניק לטקסט המעט סתמי צבעים יפים. השיר הזכיר לי את האוריינטציה המוסיקלית האתנית-עממית של אחינועם ניני. השירה המתכוונת של דקלבאום מעידה, שהיא יודעת יותר טוב מהמאזין לאיזה "פרח אש" היא מתכוונת ומהו "מפתח הזמן" בקרקעית התודעה.
אדם סוחב לאורך זמן מסע העבר על כתפיו / כל יום נוסף מעט משקל ללב הפצוע / אדם נושא זיכרון ישן, כאב שידע בעבר / כל יום יפגוש בו מחדש כעין תעתוע
ופרח האש בו מלחש / חזור אליי חזור חזור / שוב אל האור
אדם מכור להרגלים כלוא במוחו העצלן / מחליט כי אין בו כלל כלים לשוט אל האופק / בסוף של יום מול הקופסה נשלט הוא ביד השטן / מטשטשי אמת כעת שולטים לו בדופק
אך פרח האש לא מתייאש / קורא תמיד לחזור לחזור / שוב אל האור
בקרקעית התודעה שוכן לו מפתח הזמן / בכדי לעוף אל על צריך לצלול אל העומק
ופרח האש לא מתייאש / קורא תמיד לחזור לחזור / שוב אל האור