ה"ז'אנר" מוצף שירי אבא-אמא. זמרים וזמרות מתרפקים על ההורים. הקלישאה: הם תמיד מלאי התפעלות ושבחים אבל גם עצובים, מתנצלים עד מתבכיינים. אם אפשר לתבל בשפת הבית כדי להראות "שורשים" – מוסיפים את התבלין.
אתי ביטון המצוינת שרה על אמא דואגת, מנקודת זמן של של בת בוגרת מודאגת, שמייצרת הזדהות-הערצה, מודה על הירושה (היופי שלה…) אבל גם משדרת מצב נפשי לא קל  – "לא אחזיק מעמד בלעדיה". וישנה גם חרדה – "אלוקים תשמור לי עליה".
בלשון המעטה – הטקסטים האלה לא מדברים אלי, לא מפני שאין לי הערכה ורגש לאמא ולאבא, אלא מפני שיש תחושה של מחזור פשטני וחוסר מקוריות זועק.
לזכותה של אתי ביטון ייאמר, כי היא מסלסלת באותנטיות את עצבותה על אמא במנגינה יפה מאוד, בעיבוד מינימליסטי לעוד (ינקל'ה סגל) ופסנתר (גיל פלדמן), ועדיין זה נשמע רגשנות-התבכיינות שגולשת לדרמטיות יתר מעט מביכה.