עיון ביקורת

לאה שבת , "חמניות מול השמש" (הד-ארצי, 2002)

מוסיקה ישראלית, שירים ישראלים - הגדולים ביותר

יש לה שירים שמצמררים משמיעה ראשונה. אני מקשיב לשיר האחרון בדיסק, "מי מכסה את הכוכבים" למילים של איתן נחמיאס גלס. מנגינה מהסוג שתיכנס לקלאסיקה, ולאה שרה אותו כמו שאף אחד לא יכול. רגש אמיתי, בלי טיפת מניירה, בלי להתחנחן. זוהי לאה. (דגימת סאונד למטה)
היא עשתה אלבום מרגש, אצלה מותר להגיד "מרגש". לא סתם סופרלטיב. קול מלנכולי, מחוספס שכולו געגועים. רגש שבא מבפנים ומתלבש על מיתרי הקול. שבת תהפוך משפט שעל הנייר נראה נדוש לאמת אישית. פשטות שאינה גולשת לפשטנות. אהבה, חיפושים, געגועים, שאלות על מהות עצמית. תום הילדות מול הספקות של הבגרות. והרבה אור בקצה המנהרה.
קשת הסגנונות שייכת לתרבויות אחרות שממשיכות להפרותה: הלטיני-ספרד בעיקר, ופה ושם גם אוריינטאלי ובלקני. "תנגני קצת על גיטרה" זה ג'יפסי קינגס (תזמור יפהפה), ההרמוניה ב"והגשם" היא פופ סיקסטיז.
לאה אינה מחקה סגנונות אתניים. היא הטמיעה אותם, כמו היו בדמה: הסגנון הפלמנקו-צועני קיים ב"היא מתה לבכות" שיש בה משהו פאטאלי, וגם ב"כזה אושר", בהבעה מופנמת יותר, על כך שקיים אושר שהצער לא יכול להכיל. "מול הירח", על הידיעה שהוא לא יחזור עוד, מזכיר את הקלסיקות הספרדיות של דיויד ברוזה.
וגם שמחה ים-תיכונית ב"רחמים", וחבל שחמוטל בן-זאב סיפקה לה טקסט קצת שמלץ, שבו לאה לוקחת תפקיד של מנחמת לאומית. מעידה קלה. ויש לה גם בוסה נובה מחניפה ב"סימן בחול", על איזושהי מסיבת חוף שאליה מגיעים כל מיני אנונימיים.
לא תמיד זו המנגינה המלטפת. "הולכים במדבר" למילים של עדית פאנק הוא משל על עם  שממשיך לנדוד מנטלית ופיסית, וזה רוק עם עיטור מזרחי מחלילו של אמיר מילשטיין. דיסק עשיר מבחינת העיבודים, ובעיקר בהרבה שירים שיופיים בפשטותם, בהבעה תחושתית כנה. שירים שמלטפים, שמחלחלים.

דירוג:
שתף דף זהBookmark and Share

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *


+ 5 = 8