עיון ביקורת
לרכישה >>

יהודית רביץ והפילהרמונית , ניצוח ועיבודים לתזמורת: אילן מוכיח. (הליקון, מאי 2000)

מוסיקה הופעות, מוסיקה ישראלית פלוס

הכל אולי היה צפוי בחיבוק הזה, אבל הוא לא הפך לחיבוק דב. בשביל יהודית רביץ זה עוד שיא שירשם בדפי הזהב של הקריירה. במקור, השירים לא נכתבו להרכב כזה (רק בשיר “געגוע” מקבלים לראשונה קצב), אבל המעבד אילן מוכיח ניסה לתת ערך מוסף ותפר עיבוד יפה ל”מי שאינו מאמין”. אהבתי גם את “סוף לסיפור” (דגימת סאונד למטה)  לאמנים בשלים כמו רביץ, יש דרכים להפקה מוסיקלית, והן בד”כ דרכים של חידוש, העזה ואתגר. זה לא האלבום הזה, אבל גם עיבוד כזה ואחר נותנים מימד יפה לכמה ים שירים שלה.
מתברר שאם גליקריה עברה את הפילהרמונית, גם יהודית רביץ יכולה ואפשר להשחיל גם את שרית חדד לדואט יפה של “מישהו”.  בשביל הפילהרמונית זו אולי עוד עבודה (“חלטורה”)  לשיחרור העניבות ולשיפור הדימוי הלא מכופתר. הבעיה שהעניבות נשארו במקומן, גם הסדר במקומות הישיבה. הבעיה הנוספת היא גם שהשידוך הזה בין פופ לקלאסי לא מתאים לכל זמר לכל רפרטואר.  ערכים מוספים? מה יכולה התזמורת והמעבד אילן מוכיח לעשות לשיר קצבי שחוק כ”לקחת את ידי בידך“, ל”אהבה יומיומית“, ל”געגוע”.
מצד שני – החיבור לפילהרמונית הטעין אותה. לקחה את המחווה ברצינות הראויה. זו הייתה  מחווה מרגשת. רביץ בחרה שירים שמתאימים פחות או יותר למפתח ההרמוני של התזמורת. עכשיו, כשאני שומע את ההקלטה מחדש, אני מגלה מומנטים שבהחלט מצליחים לחלץ ריגוש. למשל – העיבוד התזמורתי “למי שאינו מאמין” (מילים: לאה גולדברג) שמצליח להטעין את השיר מחדש ברבדים מוסיקליים שמשדרגים אותו. בשביל ביצוע כזה כדאי לשמוע את רביץ עם הפלהרמונית.
לשמוע אותה ב”אהבה יומיומית(“שקרים קטנים“- מילים של תרצה אתר), לשמוע אותה בעיבוד נהדר ב”סוף לסיפור” (רוטבליט). וכמה שהמיתרים מלטפים את “סליחות” (לאה גולדברג) ותמיד-תמיד את “וידוי” (אלכסנדר פן, אלכסנדר סאשה ארגוב) המינורי, הפיוטי הדרמטי, הנוגה שבעיבוד הפילהרמוני קיבל מימד קלאסי שהעצים את השיר. והמלודרמה של “שבתות וחגים” – שיא בדיסק. לשמוע את רביץ, מאי 2000. אני מתרגש מחדש.

וידיאו: סוף לסיפור

Yehudit Ravitz And The Israeli Philharmonic Orchestra
דירוג:
שתף דף זהBookmark and Share

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *


7 + = 12