צליל ויולה מנסר את האוויר, קצב אלקטרוני רפטטיבי, ואז מגיע קול נשי כמו מתוך הזיה – "אל תברח מהפאניקה/ כשאתה חש שהיא עולה/ קח נשימה" …. קול נמוך, מסתורי. שיר אווירה … "הישאר שם … מרחף בחלל … אל תילחם בתחושת הפאניקה". הקטע מסתיים באנחות ובלחישות שעולות ומגיעות לשיא סהרורי.
איפה אנחנו? "פאניק אנסמבל" נקרא ההרכב. פסנתר, שירה, כלי הקשה, ויולה, קונטרה בס, גיטרות, אקורדיון, חצוצרה. להקת שאנטי? פופ מתקדם? קלאסי? לא יודע. מיוחד, מאתגר, מפתיע. יומרני. פלצני. יש כאן הכל מכל.
אחדים מהשירים נכתבו ע"י המשוררת קרן אלקלעי גוט, ד"ר לספרות אנגלית באוניברסיטת ת"א. המוסיקה בעיקר היא של מייסד ההרכב רועי ירקוני. לא פחות דומיננטית – הזמרת המופלאה – יעל קראוס.
"אביב בליבך" הוא כיוון קצת אחרת: מנגינת געגועים נוגה נישאת על צליל מיתרים, והקול הנשי הזה, הפעם קצת פחות מרוחק ששר "אני אמשיך עם זכרון לחישתך, אביב בליבי".. שיר מצוין שהחזיר אותי לסצינת הפרוגרסיב הקברטיות של השבעים – Love Soup.
פסנתר וצ'לו, ומיוחד הוא העיבוד והמבנה של This Woman, יומרני בטעם, מוסיקליות מורכבת. אתגר אמיתי.
העירוב של הרמוניות קוליות שמימיות ומקצב אומצה אומצה בלקני מחויך ממשיך את ההתנסויות המפתיעות של ההרכב. הקטע נקרא Obsessions, מעברים קצביים, עממי אופראי וקברטי. ("אובססיות הן קלות, לאהוב מישהו, שאינו מחזיר אהבה")
ל"מה אנחנו חייבים זה לזה במשחק האהבה" קודם קטע אווירה חרישי עם איזה מוטיב פינק פלויידי. השיר עצמו מלווה בניפוץ זכוכיות, עיבוד דרמטי עתיר פלסף – "מה אנו חייבים לעצמנו, ואיזו בריריה יש לנו, כל כך הרבה אנשים איתנו במיטה, כמו בובות רוסיות, אם אחת בתוך רעותה" וכו'. פאניקה טקסטואלית.
שינויי הסגנונות ב"הלילה הזה" (הסגנון הברכט-ויילי של הקברט הגרמני) מדגישים את האופי הקברטי של ההרכב, שיר על חלום, מוזר, פנטסטי.
The Closer You Get לוקח למסלול אחר – והנה הפאניק אנסמבל מתחפשים להבנות נחמה, בעיבוד לטינו.
I Saw My Lady Weep של ג'יי דאונלנד נשמע בלדה קלאסית, בסגנון אירי.
יצאתי מבולבל מדיסק מרתק שיש בו מבוך של סגנונות, רעיונות, פיוט בתפזורת לא ממוקדת, אבל עם הרבה קסם.
