עיון ביקורת

רביעיית ביל פריזל, פסטיבל ישראל (תיאטרון ירושלים, יוני 2008)

מוסיקה ג'אז לייב

הגעתי עם הר של ציפיות. ביל פריזל (57) נחשב ההיילייט של כל פסטיבל ג'אז, מסוג הנגנים המסומנים כאסורים להחמצה, יוצר אקלקטי, אחד הגיטריסטים היותר מיוחדים בסצנת הג'אז מאז שנות השבעים, בעל יריעה סגנונית רחבה, נגינה נדירה במבניה, בטכניקה. ואם להתחיל בשורה התחתונה: נשארתי בפסגת ההר.
פריזל ניגן כל הערב עם הפנים לנגנים שלו, כמעט בלי להציץ לקהל, כמו מתרחק במודע מהזרקור המרכזי, כמעט ללא פאוזות בין קטע לקטע.
הוא מסרב להיות "גיבור גיטרה". הוא מגיע להופעה כמו יוצא להרפתקה חדשה, אבל לאו דווקא באלתורי סולו וירטואוזים. למעשה שום נגן אצלו לא מקבל סולואים.
אז נכון ששמענו מגוון של סגנונות בלוז, ביבופ, פוסט בופ, פיוז'ן. אבל זה לא הסגנון כמו התזמור – שכמעט תמיד מפתיע. ומה שעוד מדהים אצלו – זוהי התקשורת עם הנגנים – בקשר עין רציף, שהיא חלק בלתי נפרד מהיצירה שמתהווה על הבמה.לרגע אחד הוא לא הסיר עיניו מהנגנים.
לא פשוט לנגן עם פריזל, הוא מנסה להתרחק מקונבנציות, עסוק יותר בגוונים המשתנים של הצליל מאשר בהתנהלות מוסיקלית שגרתית. זקוק נואשות לפרטנרים יצירתיים שיעניקו לו את הגוונים הרצויים, ואמנם רודי רויסטון בתופים ורון מיילס בקורנט סיפקו את מאווייו. רויסטון בתיפוף חסכוני ומדוייק עד פסיק, מיילס בנשיפה על גבול הפיוטי. פריזל מנגן בגיטרה בחדוות חיים, אפילו בשובבות מסוימת, לא דווקא סולואים של ראווה, אלא בעיקר – הכימיה בין הנפשות המנגנות, וזו הייתה בשפע בערב הזה.
חלק מהקטעים נוגנו בעיבודים מוגדרים ומובנים, חלק אפשרו לפריזל לאלתר בטונים מיוחדים, בלופים שנונים, בבניית מודרגת, באינטרקציה בין נגנים – שאני לא זוכר שנתקלתי במשהו דומה לה. שום דבר כאן לא צפוי והרשות נתונה בפני פריזל והנגנים להגיע למקומות ששום הרכב ג'אז לא ביקר בהם. זה לא ג'אז חופשי. זה גם לא בדיוק ג'אז. אבל למה להזיע על הגדרות. לפריזל צריכים להקשיב בכמה שפחות מילים.

ביל פריזל – גיטרה, רון מיילס – קורנט, טוני שר – בס, רודי רויסטון – תופים

 

.

Bill Frisell Live In Jerusalem
דירוג:
שתף דף זהBookmark and Share

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *


2 + = 3