זמרים: ישראל גוריון, רונה קינן, עידו מוסרי, מיכל אופנהיים-לנדאו, יונתן אבישי.
נגנים: יונתן אבישי – פסנתר, אקורדיון, קסילופון, מפוחית, חלילית. אבשי כהן – חצוצרה. עומר אביטל – בס. דניאל פרידמן – תופים והקשה. יוני סילבר: סקסופון אלט, קלרינט בס, כינור וחליל. עוזי פיינרמן – גיטרה.
ילד הייתי וגם בגרתי, אני אב, אבל כבר לא לילדות קטנות, למרות שאצלי הן תישארנה תמיד "ילדות". עברתי גם את חוויות שירי הילדים הקלאסיים, ליוויתי את פסטיבלי הילדים והפסטיגלים. כתבתי על שירי ילדים "מתיילדים" ועל שירי ילדים למבוגרים, ועדיין אני לא בטוח שאני יודע מהו שיר ילדים ראוי וטוב.
הכבש ה-16 של גפן ורכטר היה חוויה יחידה במינה. אהבתי איך שאריק איינשטיין שר שירי ילדים. איך ששמוליק קראוס הלחין וביצע את מרים ילם שטקליס. אני מחפש בשירי ילדים את הקסם הראשוני, מהסוג הלא שקוף. למשל: צליל החצוצרה שמגיע לפני שרונה קינן שרה: "קו ועוד קו שמים וים, קו ועיגול, שמש חם, קו ומשולש, אהל קטן בצילו אני נם". הלחן הכי תמים בעולם כמו הסיפור הזה, העיבוד שלוקח הרחק משאונו של העולם הזה אל החלומי והקסום. (השיר היפה ביותר בדיסק)
האם ילדות היא כה סטרילית, כפי שמשרטט אותה אהוד אבישי, אביו של יונתן אבישי, מי שהלחין את שירי האלבום הזה ומדקלם את "הרחק הרחק באץ כוש"? אין לי ממש תשובה מוחצת. אני גם לא בטוח שנושא ה"התיילדות" הוא כה פשוט. הייתה לי תחושה, למשל ב"פרפר", שיונתן שר באינטונציה ילדותית מדי, כאילו מזלזל באינטליגנציה של הילד.
אבל דימיון מוסיקלי תמיד יתקבל בברכה. הוא אינו תמיד מגיע באלבום הזה, וזו אכזבה, דווקא משום שקיים כאן מפגש עם יוצר מודרני כמו יונתן אבישי, פסנתרן מחונן, איש ה-Third World, ובין חבריו הנגנים היצירתיים ובין יוצר שמנסה לגעת בצטרה אותנטית בעולם הילדות.
לא אהבתי את הפאתוס התיאטרלי של מיכל אופנהיים בשיר "אדם" (על תרנגולת שנמאס לה להתלבש בלבן – רצתה קישוט צבעוני, חיפשה עד שמצאה סמרטוט אדום) "כשהמורה יוכבד" (על חלוקת תפקידים להצגה) נשמע סאשה ארגובי, אבל לא מיוחד. "שממית" עם מיכל אופנהיים – יפה, אבל לא אהבתי את הפרשנות והביצוע. "אצלנו בשכונה" עם רונה קינן וישראל גוריון – מצליח להעביר את חווית אחר הצהריים מעיני המבוגר-ילד ששומע ילדים מנגנים מכל דירה, מזכיר את "הכבש ה-16", הרמוניה יפה, שילוב של קלאסי-ג'אזי עם מעבר לקצב לטיני. יפה. ובעקבות – "תזמורת פח זבל" בסמבה.
אהוד אבישי מנסה להתחבר למחוזות ילדותו, לשחזרם בעיניים נוסטלגיות-עכשוויות, אבל עם התחשבות בהוויית הילד דאז, שיתכן שהיא לא תמיד תדבר לילד של היום. הבעיה שלי היא יותר במוסיקה. כאן נדמה לא נוצרה האינטרקציה המיוחלת בין אב ובנו, אולי פער הדורות, אולי משהו אחר, ופרט למומנטים אחדים, אינה לוקחת אלא למעט רגעי קסם גדולים באמת.
תגובה אחת
אחד הדיסקים האהובים אצלנו בבית.
מתים על פרפר ועל התרנגולת והשממית כמו על יתר השירים.
אין הרבה דיסקים שאני כאמא, יכולה לשמוע יחד עם הילדים באוטו ובכיף