שלומי שבן הוא שחקן ראשי במחזה מוסיקלי של עשר מערכות, "שירים של אחרים", גם מביים את עצמו, כשמולו הפרטנר הבלתי נפרד, שחקן המשנה האולטימטיבי – הפסנתר.אחרי ההופעה במשכן לאומנויות הבמה, אנחנו מתפנים למשמע אוזניים נטו, גם כאן נפתחת ההצגה בציניות של רנדי ניומן ב"החיים הטובים שלי". שבן עושה מזה מונודרמה.
מכאן – עולם אחר: השובבות של ע.הלל וסאשה ארגוב ב"ככה סתם" על חבורה מתפרחחת מקבלת המחשה באמצעות המוסיקה. כל מילה מקבלת את המצלול שלה.ובהמשך – כל שיר והסרט שלו, גם פס הקול הפסנתרני. מגיעות עשר עלמות החן הוינאיות של ליאונרד כהן ב"קחי עוד ואלס" בתרגום של קובי מידן – וגם כאן שבן משתחל עמוק לתוך השיר-סיפור עמוס המטפורות, פסנתר תזזיתי, שלוקח למקומות שכהן לא היה חלם להיות בהם.

"נוקטורן" למילים של דוד אבידן הוא סיפור שמשורטט בקוויו הרומנטיים-חלומיים של שופן (נוקטורן מס.1בסי במול מינור) בפסנתר לירי אבל עם שכבה של צליל צורמני עד שיש לך הרגשה שמשהו לא בסדר ברמקולים. מבוא של שתי דקות – ואז מספר את סיפור האהבה בדיבור, כשהמוסיקה היא אילוסטרציה.

"תאונה" של שלום חנוך – מקבל פרשנות סוערת, הדגשים דרמטיים כמעט היסטריים, תיאטרליות מוחצנת. שינויים מוקצנים לעומת המקור. מוגזם? מי ששבוי במקור – יתקשה לעכל את יתר-הפרשנות. הסיום בשיר הזה – I'm Losing You של ג'ון לנון הוא אנטי קליימקס יפה.

"אל תלכי עכשיו" של ברל הוא בחירה שונה. זה שיר שמתקשים "לפרק" או לביים כדי לבנות מחדש, ואמנם שבן אינו נשאר על נתיב המקור – שר בחמלה ללא מלודרמה.

"דאווין של שיר מחאה": מאיר אריאל אהב להתעולל ולהתעלל בשפה, לעיתים חידש, לעיתים הבריק, לעיתים השתולל. למשל, במהלך המפגש בסלון של איצקי ודורה, כתב אריאל על מה שארע לצלילה שלו. משהו כמו זרימת דימיונו הפרוע, משהו שעובר בראש של גבר כשהוא יושב עם אשתו במפגש זוגות משמים של יום ששי בערב. שלומי שבן הבין את רוח החופש של המשורר המתפרע, כשלקח את השיר של מאיר אריאל אל הפסנתר. תקשיבו (במיוחד לצליל מי השלולית), תבינו למה התעוררנו.

"שגר פגר" של הבילויים (מילים ולחן: ימי ויסלר) גורם לך לצעוק: יחי החופש. שבן לוקח חירות משולחת רסן מוביל את זרם דמיונו הלא מרוסן של ויסלר לנתיב הלא מרוסן שלו.

"מגדל הפזמון" לפי ליאונרד כהן אומר – כשנולדים עם מתת אל, כשתריסר מלאכים קושרים אותך אל השולחן במגדל הפזמון. שבן יצר מזה בלוז אובססיווי, פסנתר רועם משמש פסקול שמדגיש את הדרמה על בדידות ואהבה עקרה.

"להוליך שולל את המוות" ז'ורז' ברסנס מתעמת עם הזקנה והסוף המתקרב – למרות שמדובר בקומדיה ישנה, בדיחה שהוחמצה, הוא נשאר על הבמה לעוד זמן מה. שנסון צרפתי, הומור מריר. מי ששומע כאן יוסי בנאי – מקבל את זה הרבה יותר שנסוני בעברית.

"מגדל הפזמון" הוא דיסק של הרבה יותר מקאברים על שירים. שבן קבע לעצמו מטרה הרבה יותר מאתגרת להעניק פרשנויות מאוד אישיות לשירים שבחר מקשת מאוד אקלקטית של יוצרים וסגנונות. הפסנתר נכנס לא רק ככלי ליווי, אלא כחלק מהעיבוד החדש של השיר באמירה, בקריצת העין. יוצר תחושה של עוד, ואני מזמין אלבום שני מהסוג הזה.מגדל הפזמון קטעים מההופעה