חיפשתי מילים על עטיפת הסינגל – לשווא. מה שנשמע יותר דומיננטי מהמילים היא ההפקה המוסיקלית. לרגע נדמה כאילו היא מעדיפה להסתירן (את המילים) סאונד פסאודו "ערבי' מרשים בפתיחה מתחלף בהמשך בהפקת טראנס של יהל. קומבינה. מתחיל שקט, עצוב, דרמטי, טראגי. מנגינה מפתיעה. סימנטוב לוחשת שמשהו נשבר, אבל "עומדת מחכה". הוא, נרקיס, שר שהוא צריך להיות לבד בשבילה, אבל למעשה לא תישאר לבד. ואז שניהם פוצחים בדואט רווי דמעות על מה שעובר על שניהם. מה חשוב מה עובר, העיקר שהשירה העצובה (והמתבכיינת של נרקיס) בסיטואציה עצובה וקודרת, הופכת לטראנס רחבות.
זוהי עוד המצאה של מפיקי המוסיקה של הדור הזה שמשתמשים בטכנולוגיה להפוך בלדות שקטות לדאנס. יהל הוא המקצוען שמתמחה ועושה את זה נהדר. מקצוענותו כמפיק – היא הסיפור של השיר. כלומר על מנגינה יפה בנו קטע מסחרי לאללה שמשתלב. שתי שאלות: איך זה עובד ברחבות? עומדים ורוקדים? ושאלה שניה: האם מאיה סימן טוב (שכתבה) שלמה עם הדנסוס שפונה לרחבות ולהורדות? אני משאיר מקום לתשובתה. ליאור נרקיס: מ'כפת לו. עוד להיט שישדרג את הקריירה שלו. והוא ישדרג, כי זה להיט יפה.