עיון ביקורת
לרכישה >>

הביטלס The Beatles, מועדון הלבבות הבודדים של סרג'נט פפר (1967)

האלבומים הגדולים

אני זוכר את  הערב ב-1967 שבו השתנה עולמנו. המחט שהסתובבה על הפטיפון רעדה מרוב התרגשות. "סרגנ’ט פפר" היה הרגע בו הרוקנ’רול  הפך לאמנות. לא היינו צריכים לחכות לאלבום הזה כדי להבין כמה שגה משרד החינוך כשאסר על הביטלס להיכנס לארץ. "סרג’נט פפר" הוא אולי היצירה החשובה ביותר בתרבות הפופ של  של המאה ה-20 בקונספט, בצליל, בכתיבה ועד עיצוב עטיפה.  מתרועת החצוצרות של שיר הפתיחה הנושא את שם האלבום, דרך תזמור המיתרים של "היא עוזבת את הבית"  ועד האקורד הגוסס בסיום של "יום בחיים".
13 הרצועות של Sgt. Pepper's Lonely Hearts Club Band הם שיאי היצירה של הביטלס ב-8 שנות קיומה של הלהקה. ג'ון לנון, פול מקרטני, ג'ורג' הריסון ורינגו סטאר– מעולם לא היו נועזים ומלוכדים כמו ביצירת היצירה הנשגבת הזו.
הביטלס הציגו את החיים המערביים כ"מועדון הלבבות הבודדים של סרגנ’ט פפר"  בעולם סוריאליסטי נטול מעמדות וגילאים. מהפתיחה הבומבסטית (כלי נשיפה, ה"פאז" של הגיטרה) ההברקה של נגינה  לאחור בסיום וצלילי הפסנתר הגוועים בקטע המסיים "יום בחיים".  בתזמורים המדהימים שלה, בפנטסיה הלירית, בפסיכודליה החלומית, בשילובים של מוסיקה אתנית.
הצלילים הראשונים הוקלטו על טייפ בתחילת דצמבר 1966. ראשון נולד "כאשר אהיה בן 64". על הולדתו של האלבום אפשר היה להכריז כבר ב-29 באוגוסט, 1966, כאשר הביטלס נתנו את הופעתם החיה האחרונה בסאן פרנסיצקו. עד אז הם "עשו הסטוריה" עם אלבומים כ – Please Please Me שיצא ב-1963, Rubber Soul של 1965, ו – Revolver של 1966. הם חיפשו את הזמן לעצמם מחוץ להיסטריית הביטלמניה. היה זה מקרטני שחזר מחופשה בקניה, שהעלה את הרעיון לעשות אלבום בו הביטלס מתחפשת ללהקה אחרת, האלטר-אגו שלה – Sgt. Pepper's Lonely Hearts Club Band. "העמדנו פנים של להקה אחרת" … אמר מקרטני. שני שירים באלבום עסקו בדמותו של פפר – שיר הנושא ו"עם מעט עזרה מידידיי". שירים אחרים עמדו בפני עצמם כמו Being for the Benefit of Mr. Kite! של לנון שהושפע ממודעת קרקס (פוסטר) מ-1843 או המלנכולה המופלאה של מקרטני ב – .Fixing a Hole בנגינת הנבל של מפיק התקליט ג'ורג' מרטין וצליל הגיטרה של הריסון בטכניקת ה – דאבל טרייקינג. צלילי הסיטר והאווירה ההינדית של Within You Without You בהשראת הריסון.
הביטלס השקיעו 700 שעות הקלטה ביצירת "מועדון הלבבות השבורים של סרג'נט פפר" מסוף 1966 ועד אפריל 1967. שלושה ימים בלבד נדרשו ל – Lucy in the Sky With Diamonds של לנון. A Day in the Life, השיר המורכב באלבום הוקלט בחמישה ימים. בהקלטה השתמשו בטכניקת בישול multitracking (האובר דאבינג התזמורתי ב"יום בחיים") ב-8 ערוצים (2 מכונות של 4 ערוצים בסינכרון) עטיפת האלבום היא עבודת אמנות בפני עצמה של פיטר  בלייק. הביטלס צולמו בחליפות מפוארות של להקת צעידה על רקע קרטון עליו שלל דמויות היסטוריות. העטיפה נותרה כסמל הבולט ביותר של ימי הפסיכדליה.
האלבום שיצא בבריטניה ביוני 1967 ויום לאחר מכן בארה"ב, היה מעין הצהרת כוונות של שינוי. לא עוד להיטים התפורים על הלהקה פי מידה, הופעות רגילות, עבודה לפי הספר. פול מקרטני אמר מאוחר יותר לכותב הביוגרפיה של הביטלס בארי מיילס: "נשבר לנו להיות הביטלס. כבר לא היינו ילדים. הפכנו יותר גברים יוצרים מאשר מבצעים".
שינוי בתזמורים, בצורת הסיפור (פנטסיה), במכלול היצירתי – ביצירת הקונספט, מעין אופטימיות מהפכנית מפוארת של הפסיכדליה, הגדרה מחודשת של מושג האהבה באוריינטציה שהייתה בה רוחניות מזרחית שנפוצה כאש בשדה קוצים בכל רחבי העולם. לשום להקת פופ באותה תקופה לא הייתה כזו השפעה מיידית.
"זה היה השיא", אישר לנון באותם ימים בראיון ל"רולינג סטון", בו התייחס לאלבום ולקשר שלו עם מקרטני שהגיע לשיאו ביום בחיים – שיר העוסק בהיבטים על מוות ואינסופיות.
סרג’נט פפר הביא אור חדש לא רק למוסיקה אלא גם רגעים גדולים של תקווה ואופטימיות. האלבום המבריק ביותר לא רק של הביטלס אלא של מוסיקת הפופ בכול הזמנים. ואם אינסופיות, ההצגה הזו של הביטלס, המועדון הזה של סמל פפר, הא האלבום שלעולם לא ייגמר, שיחיה לנצח נצחים.

1. " Sgt. Pepper's Lonely Hearts Club Band"
2. " With A Little Help From My Friends"
3. " Lucy In The Sky With Diamonds"
4. " Getting Better"
5. " Fixing A Hole"
6. " She's Leaving Home"
7. " Being For The Benefit Of Mr. Kite!"
8. " Within You Without You"
9. " When I'm Sixty-Four"
10. "Lovely Rita"
11. "Good Morning Good Morning"
12. "Sgt. Pepper's Lonely Hearts Club Band (Reprise)"
13. "A Day In The Life"

The Beatles Sgt. Pepper’s Lonely Hearts Club Band
דירוג:
וידיאו:
Sgt. Pepper's Lonely Hearts Club Band
שתף דף זהBookmark and Share
לאתר האומן

עד כה נכתבו 3 תגובות

  1. יוסי אני לא מבין איך אתה רושם שביטלס זה פופ?????

    (דן, ת"א)(25/02/2009)
  2. יותר מדי אמני רוק עשירים מאד מאד, היו שנואי-התקשורת. בלק סבאת', לד זפלין, קווין (בשנות ה 70 הכוונה), גראנד Fאנק, מוטלי קרו ועוד ועוד... פול סטנלי מ KISS אפילו אמר פעם בראיון, "כן, ידוע לי שתמיד קיבלנו ביקורות רעות. למעשה, קניתי לי בית מכל הביקורות הרעות האלו... ואתה צריך לראות את הבית שלי".
    חלק מהאמנים האלה כבר אינם שנואי התקשורת, וחלקם עדיין מקבלים אך ורק ביקורות רעות, וככל שהקהל ש"לא מבין מהחיים שלו" נוהר בהמוניו להופעותיהם ולקנות את תקלי
    (מתי, דרום)(14/01/2007)
  3. ברשותך יוסי הייתי מעוניין לדעת משהו חשוב.
    כיצד זה שכל כך הרבה אלבומים שמצליחים בגדול זוכים לקטילות בתקשורת, וכיצד זה שכל כך מעט אלבומים שאהובים על המבקרים זוכים גם למכירות אדירות?

    במלים אחרות: מהו הסוד? איך זה שטעם המבקרים הוא כמעט תמיד מנוגד לטעם הקהל?

    תשובה: זה כללי מדי. פרט והדגם.

    (מתי, דרום)(13/01/2007)

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *


2 + = 10