עיון ביקורת

לד זפלין, לד זפלין (1969)

מוסיקה רוק

הזפלינים נמצאים בתהליך עיצוב הסגנון המוסיקלי שלהם. זה אלבום בכורה שמשמעותו: הטמעת הדברים  שהביאו עימם בקונספט של הלהקה. למשל: מה שביא איתו ג’ימי פייג’ מ"ציפורי החצר". השילוב של  הגיטרה הלירית שלו וקולו המיילל של רוברט פלנט. עוד מאפיינים: הרוק האגרסיבי עד ברוטאלי  ("קומיניקיישן ברייקדאון")  רוק בלדות עוצמתי  ב"זמנך יגיע", בלוז-פולק  ב"בייב אני הולך לעזוב אותך".  "לד זפלין" לא הייתה סתם להקה שתרגמה בלוז למטאל.  המוסיקה שימשה להם דרך לחבר מיתולוגיה ומיסטיקה לצליל שעובר בין  הנדריקס, קצפת וג’ף בק, עם הרבה דציבלים. הגם שהאלבום הזה לא היה מגוון דיו כמו אחדי מאלבומיהם המאוחרים יותר, אין ספק כי הוא סימן מהפך ונקודת מפנה בהתפתחות הרוק הכבד.

שתף דף זהBookmark and Share

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *


− 2 = 5