עיון ביקורת

שילה פרבר שרה אלתרמן , צ’לו ושירה מאיה בלזיצמן (היי פידליטי, פברואר 2011)

מוסיקה ישראלית, שירים ישראלים - הגדולים ביותר

לעולם לא נגיד – מה פתאום אלתרמן. אמנם לא נסחפה ,כדברי פרופסור ניסים קלדרון (“אפשר להיות ישראלי בלי שאלתרמן זורם בדמך – אבל לא כדאי”), אבל אין ספק, ששיריו חיים ונושמים, אם כי למען הצדק – גם ובעיקר בזכות היותם מונשמים ע”י מנגינות שלוקחות אותם למקומות שלא חלמו להגיע. שניים ממלחיניהם סשה ארגוב ומשה וילנסקי שמתנגנים בדיסק החדש של שילה פרבר – לא הוזכרו בהקדמה של קלדרון, וחבל. לא רק המילים, אלא גם המוסיקה העניקה להם חיים מופלאים, והיא שמאפשרת להם לעבור מדור לדור בדרך סלולה היטב. השירים של אלתרמן לא היו צוברים פופולאריות שכזו אלמלא לחניהם.
לשילה פרבר זה היה ברור, שהוא “המשורר שלה”, כשהוצע לה לקחת חלק ב“שירה פלוס” – מפגש של שירה ויוצרים, שעורך פרופסור ניסים קלדרון. יחד עם הצ’לנית מאיה בלזיצמן, היא הוציאה לפועל ערב אלתרמן בקפה תיאטרון הבימה. באופן כמעט טבעי – מגיע הדיסק.
כל השירים והלחנים מוכרים, יש אפילו יותר ממוכרים שהייתי מוותר עליהם (“לילה לילה”). כרגיל – המבחן המחודש הוא בפרשנות, בהארה שלה. פרבר בחרה להתמקד בשירי האהבה, אותה אהבת אין קץ אלתרמנית נכזבת. ב”זמר מפוחית” (ארגוב) מקרבת את השיר אליה באינטימיות מופלאה, מעניקה לו טון נמוך יותר מהמוכר, רטט קל וצ’לו שמצטרף לתוספת גוון נוגה, שנסון פאם-פאטאל בקפה בר אפלולי, בעיבוד מינימליסטי שמבהיר את המילים. מי שחשב שהשיר מיצה עצמו, מוזמן להקשיב כדי להתאהב מחדש. ואחרי תריסר השירים אני מבין ש”זמר מפוחית” גנב את ההצגה כבר בפתיחה. אבל אז מגיע – “שיר משמר” (ארגוב) – וליבי רוטט. פרבר משדרת את חרדת הדובר בטון קודר של התרגשות דרמטית רווית כאב שמגיע עמוק מתחת למיתרי קולה – בצליל הצ’לו שמשדר תחושת אבל קשה (הכינו ממחטות) .
כל האחרים כמעט אנטי קליימקס. יגיעו “לימון וצלחת” – בשני קולות של חיוך ותום, “זמר שלוש התשובות” בעיבוד לצ’לו. “עוד חוזר הניגון” (נפתלי אלטר) בעיבוד לגיטרה אקוסטית, שנותן תחושה של לייב, כשהצ’לו נכנס במעבר ארוך ומפתיע, “צריך לצלצל פעמיים” (וילנסקי) זוכה לשני קולות – קול תם כמעט אקפלה של בלזיצמן לפני שפרבר נכנסת, בטון היותר דרמטי שלה. “ניגון עתיק” (מרדכי זעירא) – פרשנות ועיבוד שלא ממש מצדיקים את הבחירה, דואט נעים של “דצמבר” (וילנסקי) עם כניסת צ’לו יפה, אבל שאינו הופך לאלטרנטיבה המועדפת על פני זה שאני מכיר מדפנה ארמוני ומזי כהן.
הריגושים חוזרים ב”שיר ערש” בעיבוד מינימליסטי, ושוב זה הלחן הארגובי שמחזיר את אלתרמן לחיים בדואט פרבר-בלזיצמן. “פגישה לאין קץ” (נעמי שמר) הוא אתגר נצח לכל זמר. הפשטות היפה והצנועה של פרבר מחייה אותו מחדש ברטט קולי יפה, כמו מזמרת אותו על בהונותיה. צליל הצ’לו נכנס אף הוא בצעדים מרגשים.
והקינוח לא תאמינו – חוה אלברשטיין מצטרפת בנימה הסרקסטית משהו לשירת הנשים ל”בכל זאת יש בה משהו” (וילנסקי) כדי להעניק סווינג מלא חן וחיוך רענן לסיום.

דירוג:
שתף דף זהBookmark and Share

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *


− 4 = 4