אני הולך

אהוד בנאי

מילים ולחן: אהוד בנאי הפקה מוסיקלית: גיל סמטנה
4.5/5

 אני בראש עם אהוד בנאי כבר על הפתיחה. גם לי הרופא אמר אותם הדברים, ואשכרה אני הולך, חוטים משתלשלים מהאוזניים, המוסיקה מגבירה לי צעדים, זה אכן מעניק לגוף ולנפש נקודות זכות. כמו בנאי הולך ישר, משתדל לשמור על קצב, מריח ריחות בישול טובים.
בשלב מסוים אני מוצא יותר מהבדל. אצלו נפל בזמנו סקאד. עדיין מתח באוויר. אצלי אין מתחים. די משעמם. בנאי מפליג למחוזות דמיונו הקודח – רואה דם על האספלט, נזכר ברחובות שהלך לבית הספר כשהיה מדמיין נהר זורם, ובכלל כשיחזור יהיה כבר מישהו אחר, זר שהאישה לא תכיר אותו – "מצטערת זו לא הכתובת". אירוניה: לא הרופא ולא האישה יודעים מה מתחולל בתוך הבנאדם. הליכה פשוטה – כמשל למצב לנפש הלא רגועה. המשפט "עומד על גשר ההלכה מחפש את דרך השלום" הוא תחכום מילולי יפה, אם כי לא בטוח שהוא שייך לקונטקסט של השיר.
5:55 דקות של בלוז הליכה אהוד בנאי טיפוסי, באינטונציה, בהבעה התחושתית, משדר סיפור אישי שמערב מציאות אישית, מצב של חידלון – פרט ליכולת לשלוט על ההליכה הפיזית עצמה.
שירה שיש בה רוך מלנכולי יותר מאשר קדרות טראומטית. קצב הליכה לא מהיר, קצב שלא גורם לעליה דרסטית בדופק, מספר סיפורים שלוקח לעצמו זמן לתאר כל מה שעובר לנגד עינו ומקנן במחשבותיו.
לא ייכנס לשירון הלהיטים העכשווי, אבל יתחבר לרפרטואר האיכות של בנאי. אני בכל אופן מחבר אותו לחוטים שמשתלשלים לי מהאוזניים בזמן ההליכה.

אני הולך באופן די קבוע, הרופא אמר: זה יעשה אותך רגוע
זה טוב ללב גם לכבד זה טוב מאוד, מרענן, נותן למערכת לעבוד.
אנשים חולפים גם הם הולכים, פה ושם שומע רסיסי מילים
לא מדבר מה כבר יש כאן להגיד, הולך ישר משתדל לשמור על קצב, להתמיד.
אני הולך אור עולה בחלונות, ערב יורד, מריח חביתות
פה ושם רואה צלליות בחדרים, רסיסי חיים של אנשים אחרים.
עכשיו שקט חלפה לה אימת הסקאד, כאן לא רחוק, נפל אחד
ותמיד אני מרגיש כאן את המתח באוויר, בא עם הרוח ממלא את כל העיר.
עכשיו הכול זורם, הדם פועם, אני מזיע – הרופא אמר: טוב ללכת כל יום קצת… עד שתגיע.

אני הולך דרך ערים מעושנות, דם על האספלט זעקות שבר וקינות
טיול קצר בין הערביים, אני הולך כך לפחות שנות אלפיים.
ואלו הם הרחובות בהם הלכתי לבית ספר, כשהייתי מדמיין את הכביש נהר זורם
הולך במדבר עד שאעבור את הירדן, אבא ואמא מחכים לילד הזקן.
אני הולך בעיר מוכרת וזרה, לא שייך למגזר לא נכנס למגירה,
הלב שלי פתוח פה ושם גם מהבהב הולך ומתרחק הולך ומתקרב.
עוד סיבוב סביב אותה הכיכר, קרוב לבית הכי רחוק שאפשר,
כשאחזור האישה שלי לא תכיר את מי שבא, היא תגיד לי: מצטערת, זאת לא הכתובת הנכונה. עכשיו הכול זורם, הדם פועם, אני מזיע – הרופא אמר: טוב ללכת כל יום קצת… עד שתגיע.
אני הולך בשדות הבר המעטים, שנשארו בין מגדלים לקניונים
סורק תחנות לא קולט את המקום, עומד על גשר ההלכה מחפש את דרך השלום.
עכשיו הכול זורם, הדם פועם, אני מזיע – הרופא אמר: טוב ללכת כל יום קצת… עד שתגיע.

שיתוף ב facebook
share

0 אהבו את זה

שיתוף ב facebook
share

0 אהבו את זה

גלריית תמונות

שיתוף הפוסט

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב email

6 תגובות

  1. פסקול של סרט. הוא טוב, אבל קצת הרדים אותי לקראת הסוף, השיר ארוך מדי. אבל סה"כ נחמד 😛

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

הכתבות המומלצות

המשך קריאה לפי סגנונות

דילוג לתוכן