אני לא יודע אם אפרת גוש התעצבנה בסוף הערב החגיגי עם תזמורת הג'אז הגדולה (ביג בנד). אם היא לא (התעצבנה) הרשו לי לעשות את זה בשבילה.
לא יודע מאיפה בקע הקול הזה שביקש בסוף הערב מהתזמורת ומהזמרת לעשות ביצוע שני – שלא תוכנן ל – La Vie En Rose המוכר מפיאף, והנה הפעם, ממש על הסיום נטול ההדרן – החיבור קרה. בהופעה עצמה קיבלנו את מהדורת החזרה של השיר הזה: אפרת גוש עם עצמה, התזמורת ממלאת את התפקיד שלה, והקהל מקשיב. לא צריך נדמה לי לומר שמשיר כמו La Vie En Rose, אפשר לעשות ביצוע חיים שישאיר אותך מרוגש. העובדה שזה קרה (מאוחר מדי) מראה שאפשר אחרת.
אני אומר את הדברים דווקא משום שגוש היא זמרת אחת ויחידה בנוף המקומי, וכן, היא מסוגלת לשיר ג'אז וגם לתת הופעה מסוגננת מהשמלה השחורה, האיפור המוצלח, ההבעות המועדנות-מיוסרות. התחושה הייתה שהיא לקחה את הערב נורא ברצינות, העזה לשיר דברים שבחיים היא לא הייתה מעזה לגעת בהם, גם בצרפתית. אגב, לא חייבים לעשות משוט כזה "סביב" הגלובוס, כפי שהגדיר את הערב עמיקם קימלמן, המעבד והמנצח של התזמורת. פריז של פיאף ממש אינה מחכה לגוש. צריך לאפשר לגוש להרגיש הכי נוח עם השירים ועם התזמורת. "אה אה אה" בסיום – אכן נתן לה להרגיש יותר "בנעלי בית".
בסופו של דבר, עיקר הסיפור הוא – האם הזמרת מצליחה להגיע לקהל, או כמו שאומרים אצלנו "לרגש אותו". אז גם אם יכולותיה של גוש כזמרת בעלת מנעד נדיר בלטו גם הפעם, ה – Vibe הזה נוצר מעט מדי. מאוחר מדי.
שם המשחק הוא ה"חיבור". אני מבין את הרצון של קימלמן להבליט את התזמורת והסולואים שלה, אבל נדמה לי שחייבים לקחת החלטה – של מי הערב הזה, ואם גוש במרכז – צריך להעניק לה הכל כדי שהיא תרגיש הכי טוב, שתשתחרר, שתרביץ ערב שיוציא אותך מרוגש עד ציפורני בהונות רגליך. זה לא קרה הרבה, ולא רק מפאת קוצרו של המופע. חבל.
שירים: מה שיותר כחול יותר עמוק (ביצוע אינסטרומנטלי של התזמורת), Body & Soul, Mean To Me, דף חדש, Gee Baby, My Man, La Vie En Rose, Milord, אה אה אה
אפרת גוש ותזמורת הג'אז של תל-אביב
