לאלון עדר (בנם של יהודה עדר ומיקי קם) יש שורה שאומרת: "החלומות של העתיד החמיצו כמו חלב עמיד" בשיר הפותח "הפעמון", שמתחיל ב – "כולם מתייאשים ממני כי שוב שכחתי את עצמי".
כעבור 15 שירים, בפינאלה ישיר אלון: "השעמום פגש את חיי פעם ראשונה, אך אל חשש בקרוב השינוי יורגש", שיר מורכב מלודית שנפתח בהרמוניה קולית שמימית.
לפי האלבום הזה, הוא יצטרך אוזני קהל קשובות לקשת הצבעים של שיריו כדי להשיג צבע ורוד לעתידו, כי אלון עדר הוא מסוג היוצרים המצוינים שמאתגרים עצמם בטקסטים לא שגרתיים ובמוסיקה לא פשוטה, בלי להבטיח למאזין "חיים קלים"
לסקציה של הבחינה האישית של "פעמון" הייתי מצרף את "רק לא לבכות", שיר פסנתר קברטי קצבי שאומר דברים על עצמו מול סביבתו: "אין לי באמת מקום לחיות איתי בשלום".
וגם שיר אהבה מקסים בסולם מינורי, מהמנגינות היפות והמרגשות בדיסק – "אם עוד תהיי איתי" בביצוע קולי מהשלמים/ מושלמים בדיסק ("את בדברים הקטנים בשבילי אלוהים") מסוג השירים שלוקחים לאי בודד.
אבל אלון עדר אינו מסתפק בשירי אהבה מינוריים מקסימים. הוא אתגר עצמו באלבום מאוד מורכב, שבמרכזו התמודדות עם שירים של יהונתן גפן, יהודה עמיחי, שיר על פי סיפור של יורם קניוק, משה שכביץ, אברהם חלפי, יונה וולך, זלי גורביץ'.
התוצאה: אלבום מאוד אקלקטי, שנע בין מוסיקה קליטה  ובין מוסיקה שפעם היו מגדירים אותה "פופ אלטרנטיבי". "ויש ציפור בשמיים" ליהודה עמיחי זכה לרוח ברזילאית קליטה שאינה תואמת את אופיו של האלבום כולו. שיר שעוסק בהיפוך היוצרות: לא האדם הוא שמבקש לעצמו כנפיים לעוף, אלא הציפור היא שמשתוקקת לרדת לקרקע. התחושה היא שהרוח הסמבאית למרות קליטותה – אינה מתיידדת עם השיר הזה. אבל גם אם האירוניה בשיר מוחמצת – עדיין– המנגינה, הקצב והתזמור לכלי נשיפה מעניקים איזושהי דינאמיקה שלעיתים חסרה באלבום.
ב"קשה בלילה בלי אדם" לפי אברהם חלפי – הלחן פחות קורץ, אבל השיר מגיע. הגיטרה מצלצלת פולק בלוז דרומי, הטון דואב, לא משתפך, המנגינה לא מחניפה בכוח, מנסה לדייק ברישום פס הקול למילות השיר הקצר האומר דברים על האמביוולנטיות ביחס לאנשים, בהדגשה על ההבדל בין אנשים לאדם. אלון עדר הלחין צנוע, צלילי רגש דקים. כוונת עדר עוטפת את כוונת המשורר באווירה נוגה, אפילו מעיקה.
"החיים היפים של קרלה שיאטו" הוא ניסיון לייצר פסקול לשורות ערוכות מסיפור קצר של יורם קניוק. מסוג האתגרים שהייתי משאיר לסדנה להלחנה יוצרת ולא מכניס לאלבום ולאו דווקא מטעמים של "זה לא מסחרי מספיק"… לעיתים הוצאה של שיר או שניים מעניקה לאלבום זרימה יותר אפקטיבית.
גם "עד שמפשיר בי שיר" של משה שכביץ אינו מסוג הלהיטים שתופסים בהאזנה ראשונה, אבל הוא לפחות משתלב בקו הקברטי של האלבום בדואט של אלון עם טל בלנקשטיין. לעומת "הרצון של לתת" ("הרצון של לתת פוחת פוחת והפחד לקבל גדל גדל") שסובל מביצוע מעט אנמי..
"ההוא עם הכלב השחור" (שכביץ) הוא מהלחנים המורכבים המקסימים באלבום, מחזיר לקווים המוסיקליים של הפופ האלטרנטיבי של השבעים בפופ המקומי, בעיבוד עשיר יפהפה. שמצליח לשדר את ההומור המיוחד בשיר המנסה לתעות על מחשבותיו של בעל הכלב השחור.
"סי.טי" "- הוא קו מוסיקלי נרטיבי שונה בדיסק ("באוטובוס בדרך יש שתי אפשרויות/ אחת למות שנייה לחיות/ אני באמת מאמין שאיך שאחשוב/ יכריע את מה שבין רע לטוב") – רישום זרם מחשבות על רקע בדיקת סי.טי. החרדה הבריאותית האישית המיידית שמצטלבת עם ההיבט הקיומי בלחיות במקום הזה (היו רגעים שחשב שהארץ נהדרת) פולק סונג סימטרי. עדר שר את הנרטיב כפי שהוא – בלי לייפות. קול מלוחש, כמו מהרהורי ליבו, לא אמוציונאלי בעליל, אבל תוגת קולו נשמעת אמינה. תוספת הקולות נשיים שמזכירה את הדרך של ליאונרד כהן מאמץ ברבים משיריו – תורמת ניואנס יפה לשיר.
"גופי היה חכם ממני" הוא אינטרפרטציה ליונה וולך – על המאבק בין גופה ובין עצמה. מתפתח מאינטימיות מינורית לעיבוד של גוף ראשון לשירה בקולות בגוף שלשי ("הוא אמר די") בתוספת הרמוניה קולית וסולו גיטרה. גם כאן – מסוג האתגרים הניסיוניים המעניינים של הלחנת שירי משוררים.
באלבום הבכורה שלו, ניסה אלון עדר למתוח בפנינו את כל קשת צבעיו (אתגריו) המרתקת. השאלה אם תצוגת תכלית כזו של כישרונו צריכה לבוא על חשבון אלבום ממוקד יותר המכיל פחות שירים – היא שאלה במקומה.