יהורם-גאון-צילום-מרגלית-חרסונסקי

יהורם גאון "המוזיקה המזרחית – זבל שהשטן לא ברא"

יהורם גאון

ממה הוא מודאג?
0/5

עולם "המוסיקה המזרחית" כמרקחה אחרי שיהורם גאון יצא נגד "הגל העכור" ששוטף את ישראל.
מה אמר יהורם גאון לעיתון של בית הספר לתקשורת במרכז האוניברסיטאי אריאל בשומרון: הוא כינה את הז'אנר "אסון טבע" וגם זה כזה זבל, שהשטן לא ברא אפילו. זבל איום".
"לפעמים אני מקשיב למילים, ואני לא מאמין למה שאני שומע. העברית עילגת, יש שם שגיאות. אני לא מבין את הדבר הזה. זה ממש נורא". "אני מייחל לרגע שיעבור הגל העכור הזה". כך גאון.
גאון טען כי מהרדיו נעלמו נעמי שמר, משה וילנסקי, סשה ארגוב, "אתה לא שומע כלום", אמר. עם זאת, גאון הבהיר כי הוא לא יוצא נגד הז'אנר כולו, וציין כמה שמות יוצאים מהכל.
המגיבים הקשים נגדו ענו בנוסח הזה: אוהבים אותך יהורם, אתה מוסד, אבל מה פתאום יש לך דעה נגד המוסיקה הזו. באיזה רשות אתה יוצא נגדה?"
גאון לא מיהר להתנצל. הוא לא פגע במישהו. הוא ביטא דעתו, שאינה דעת יחיד נגד הז'אנר. רבים חושבים כמוהו. ומותר לו ולהם. נכון שמדובר בהכללת ענק, אבל בגדול, אחרי שאני מאזין  לעשרות שירים שבמכוון מתעלים עצמם לשטאנצים של So Called – "מוסיקה מזרחית", אני יכול להבין את תחושתו. היא אינה באה רק ממקומות של תסכול, שאת שיריו אין משמיעים באותה תדירות. אני מאמין  שגאון חרד גם לדמותה של התרבות המוסיקלית בישראל.
"מלחמת התרבות" של גאון אינה נגד היוצרים של הז'אנר. סטטיסטית היא המוסיקה הנצרכת ביותר. כשיש צריכה – מספקים. העם רוקד את המוסיקה הזו, צורך אותה, ויש מי שמייצר עבורו הרבה שירים לאולמי השמחות. הייתי השבוע בחתונה: לפחות מחצית השירים ש"עשו את הרעש" היו פופ ים-תיכוני. הקהל רקד בטירוף.
כשסוף סוף יש מוסיקה שמפרנסת יותר מאשר בכבוד את בעליה, אין שום זכות לפגוע בה ובמשתמשיה. היום המלחמה אינה כמו פעם בין המוסיקה המיוצגת ע"י "מזרחים" או "אשכנזים", אלא על מקור, על משאב כלכלי בתחום התרבות שמניע גלגלי תעשייה. האם יהיה זה נכון להאשים את כלי התקשורת בכך, שהם מתדלקים את התעשייה הזו מטעמים מסחריים ופופוליסטיים על חשבון כל הזמרים ה"אשכנזים", כל ה"איכותיים" האלה, שהיום הם-הם שמרגישים מקופחים וביניהם – גם יהורם גאון?
להתהפכות היוצרות הזו כדאי לשים לב. היא שמעוררת דאגה אמיתית, כי בסופו של דבר, העליהום על הז'אנר מתמקד לא במוסיקה מזרחית באשר היא על זמריה ופייטניה ואוצרותיה, אלא על כמה הפופ הים-תיכוני הזה, שמצרף אליו הרבה קולות יפים מדי יום ביומו – מוכר.
הסנגורים שלה –  מנפנפים בעיקר בכמות: שמעתי את הדברים שהשדרן אליקו אמר לא רק נגד יהורם גאון אלא גם נגד מי שייצג בעבר את הז'אנר – אביהו מדינה, שביקר את איכות הטקסטים של המוסיקה הים-תיכונית: הקריטריון היחיד לדבריו להצלחת שיר הוא כמה קליקים עשו עליה בסלולר. כמה היא דופקת בהורדות, כמה היא מוכרת כרטיסים לנוקיה. כמה היא מרימה אולמי שמחות.
ה"כמה" הופך לקריטריון הבולט והמשמעותי בויכוח על תרבות. אני משאיר את התשובה לשאלה – האם זה צריך לעורר דאגה אצל מאות ואלפי יוצרים, גם צעירים ומוכשרים, שהמוסיקה שלהם אינה מגיעה לסלולר, אלא נשארת במועדונים הקטנים, נמכרת בקטן כי אינה "מסחרית".

שיתוף ב facebook
share

0 אהבו את זה

שיתוף ב facebook
share

0 אהבו את זה

גלריית תמונות

שיתוף הפוסט

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב email

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

הכתבות המומלצות

המשך קריאה לפי סגנונות

דילוג לתוכן