"קולקטיב" התקשר אצלי בד"כ לקיבוץ, אותה צורת חיים שיתופית שבשנים האחרונות קצת מתפרקת מנכסיה המסורתיים ברוח הקומוניזם ולובשת צורות קפיטליסטיות. אינני יודע אם החבורה המוסיקלית שנקראת "הקולקטיב" שאבה משהו מהקומונליות זה, אבל דבר אחד די ברור – היא נשמעת כאחד מחבורת הרוק היותר קולקטיביות שנולדו בארצנו דווקא על רקע הקליידסקופ המוסיקלי שלה.
חבורה של 7 אנשים שיוצרים מוסיקה אקלקטית שזורקת אותך לכיוונים שונים, ועדין נשמעת תלכיד מוסיקלי ורסטילי מרתק.
לפי הדפים, מדובר בחבורה ילידת 2008 המובלת ע"י שני סולנים – עידן רבינוביץ' ורועי ריק, שניהם ראשי להקות בעבר (מדלי בנד – רועי, סטרנג' פולק – עידן) ששיתפה פעולה באלבום החדש עם כריס שאו, המפיק וטכנאי ההקלטות, זוכה פרסי הגראמי והאוסקר שעבד בים השאר עם ג'ף באקלי, Wilco, Weezer, בוב דילן. האלבום הוא סך כל היצירות שהתבשלו מאז עברו חברי ההרכב להתגורר בלונדון.
אמרנו "קיבוץ" – אני מזהה כאן את הקיבוץ הגדול בכפר הקטן של המוסיקה בשלושים השנה האחרונות. מי שיגדיר סגנון, יסתור את עצמו בשיר הבא רוק-פולק, פולק-בלוז, בריט-פופ, רוק אמריקני, פרוג-רוק, פופ אלטרנטיבי. יו-ניים-איט. בטח לא ז''אנר מסוים.
אבל מעבר להגדרות הלא הכי חשובות – יש כאן, להקה שעושה מוסיקה יצירתית מהוקצעת החל בשירים הכתובים מצוין, שיר אחרי שיר, בעיבודים מגוונים, בשירה מצוינת, בשימוש אפקטיבי במגוון כלים, שירים כמו Simon Says, A better man, Stolen goods, Whisky eyes, Running away, כמעט כולם להיטים פוטנציאליים. המגע המבין-מקצועי של כריס שאו ניכר בכל מקום. שאו ידע לנצל את מגוון הכלים של ההרכב כולל כלי הנשיפה שנוספו – ספי ציזלינג בחצוצרה ופולגלהורן, יאיר סלוצקי בבס, נועה אורבך בבס, הדס גת בויולה וכינור וליצור את האינטראקציה המוסיקלית שנשמעת כמו חזרה של שני צעדים לאחור כדי לעשות צעד אחד קדימה. ה- Backward למען ה – Onwards. מה שאומר: נתקו את הקולקטיב מזמן מסוים, מסגנון אחיד. תקשיבו למוצר שנשמע מאוד לא קיבוץ ישראלי, למרות שהוא קיבוץ ישראלי.

הקולקטיב הם: רועי ריק, עידן רבינוביץ', יוסי מזרחי, עמנואל סלונים, דניאל שהם, רועי רבינוביץ', נדב לוזיה