עיון ביקורת

אני מאמין – הדג נחש, מוסיקת מחאה בישראל – יש יצור כזה? (מרץ 2011)

מה נשמע

הדג נחש שחררו רמיקס חדש של "אני מאמין". קראתי את הטקסט – כמעט מאמר על המבאס בחיים המקומיים, פוליטית חברתית. הצרה, כמו שאומרים הדג נחש – לאף אחד זה לא מזיז את התחת. באזור שבו מתחוללות תמורות, הדג נחש כנראה לא יצטרפו לתנועות מחאה, לא יצאו לכבישים ולכיכרות.
השיר משקף מציאות: כל אחד עסוק בהנאות או בבלגנים של התא המשפחתי הקטן שלו. לכל היותר רוטנים על אורך הפקק בימי חמישי. אם פקקים בכבישים היו נושא למחאה מקומית – הייתה קמה מפלגה. כשמדובר בנושאים הרי גורל כמו מלחמה ושלום, הון ושלטון, חינוך ושוויון – באמת לא מזיז לאף אחד את קצה הבוהן. שירי מחאה אותנטיים, שאינם חוששים להתעמת – היו תמיד מצרך נדיר במקומותינו. יהונתן גפן נתלה הרבה בבוב דילן, בימים ששירי ניצחון ולהקות צבאיות שטפו את הרדיו. כששלום חנוך זעם בשירים שלו – זה יצא אותנטי, חברתית ופוליטית. והנה, הדג נחש – משב רוח של ממש,  אבל עדיין לא רוח פרצים שתזעזע ותוביל.

הדג נחש – "אני מאמין"?

אני מאמין שנכון להיום/ חלקינו באי השגת השלום/ משמעותי וגדול לא פחות מחלקן/ של כל המדינות השכנות/ ועוד אני מאמין שאנחנו הולכים סחור/ שאין סיכוי שעוד מלחמה תעזור/ ושכל הדיבורים על מאבק בטרור/ תכליתם רק להרשים ת'עולם הנאור/ אני מאמין שחובה להשקיע בחינוך/ שסדר העדיפויות מוכרח להיות הפוך/ שמשכורת הבכירים היא שערורייה
שצריך לפרק ולהזיז את הקריה/ אני מאמין שאין פה שוויון / שהגזענות שבתוכנו תוליד את האסון/ שאם לא נתעשת לא נתחיל להבין/ ספק אם נוכל לחגוג עוד שישים// וזה לא מזיז לאף אחד ת'תחת/ ואני לא יכול/ לסחוב את המשקולת הזו/ לכל מקום שאלך"
מה קרה עם השיר הזה? הוא התמוסס לתוך אווירת הקלאב דאנס. גרסת הרמיקס תיקח אותו עוד יותר עמוק לשם, כי זה מה שאצלנו עובד: אסקפיזם. לפי הבבילון: אסקפיזם היא הסחת דעת נפשית, באמצעות בידור או בילוי כלשהו, במטרה "לברוח" ממצבים שנתפסים מלחיצים ולא נעימים במציאות היומיומית. מקור המילה הוא במילה הלועזית "escape", שמשמעה "בריחה".
שירים וזמרים המגלים מעורבות חברתית-פוליטית ניתן למנות בקושי על אצבעות כף יד. לא רק: כשזמרים משמיעים קולם באיזשהו נושא מתוך אחריות לאומית-תרבותית – הם כמעט נידונים לסקילה. תראו מה עשו ליהורם גאון, כשהעז לומר דברים על טקסטים של ז'אנר. גם חוה אלברשטין ונורית גלרון ספגו בעבר מטחים.

זמרי מחאה ישראלים – הצחקתם

אני זוכר לפני כמה שנים הפגנה בכיכר נגד אולמרט אחרי מסקנות ועדת וינוגרד. בין הנואמים השחילו זמרים. גם אביב גפן הגיע. היו שם גם שי גבסו, גלעד שגב ונמרוד לב. באו לשיר מתוך הזדהות. איכשהו הייתה הרגשה שהזמרים הם קישוט. פרט לאיזו אמירה זניחה של נמרוד לב – הם באו עלו, ולא הותירו שום שובל של מחאה, זעקה, התרסה, אמירה, שלא לדבר על מרד.
יגידו לי: מה אתה דורש מזמרים? הם צריכים להתפרנס. זיהויים עם מחנה כזה או אחר עלול לפגוע בפרנסה. לא סתם יובל בנאי שר "למה לי פוליטיקה". אבל אם כבר עולים על במה מול 100 אלף – למה לתת הרגשה של פלקטים מזמרים? איפה זמר שנרגיש שהוא יורה דברים נוקבים, שיזעק את הכאב, שישיר את מעיו, שיקרע להם את הצורה?
אנחנו דלים בזמרי מחאה אותנטיים. מעולם לא צמח כאן דילן מקומי. אולי מאיר אריאל, אבל הוא היה משורר מתוחכם מדי מול הממסד. אהוד בנאי הוא זמר מחאה אותנטי, "הדג נחש" יכולים ללמד הרבה להקות מהי שירת מחאה, בטח שלום חנוך, גם מוקי. אבל אלה לא יגיעו להפגנות. הם גם דואגים לפרנסה שלהם. כל המייק-לאב-נו-וור, זה משהו שלא ממש נקלט באדמתנו עקובת הדם. מזמרים דורשים לבדר, להנעים, וככה, פחות או יותר הם מגיעים לכיכרות כבדרנים מתנדבים. לא טרובדורים שבאים באמת לזעוק את זעקת המחאה האם להיות להיות בדרן שמאלני זה עד כדי כך מסוכן?

מחכים למשיח

הציבור מטומטם ולכן הציבור משלם
מה שבא בקלות באותה בקלות יעלם
האזרח הקטן נאלץ לשלם בגדול
ואותי מעניינת ירדנה יותר מהכול
.

"מחכים למשיח" היה שיר ריאליסטי המתאר פגישת עסקים שמתעכבת בגלל נפילה של הבורסה אולם מתחת למפולת הזו הסתתרה מסה פילוסופית על אובדן התקווה והאמונה. רגע אחד, לפני שאתם קופצים מהגג. הציע שלום חנוך נחמה צינית.
המשפט "הציבור מטומטם ולכן הציבור משלם" ממשיך להיות אקטואלי ועוצמתו אף מתחזקת. קיים ייאוש כללי גדול, אבל ממשיכים לחגוג – וכמו ששלום כתב – ירדנה מעניינת אותו יותר מהכול. כל אחד נשאר בתא הקטן שלו. את מי מעניינת המדינה.
נדמה לי שאין מה להוסיף על השיר הזה – מתקפה חברתית פוליטית על האווירה, על הציבור, שנבחריו הם בבואה שלו.
אולי זה לא מזיז לו כבר ת'תחת כדברי הדג נחש, אבל ממנו הייתי מצפה לשמוע משהו, אם לא להוביל משהו. באין מנהיגות בעת הזו, גם אמנות מגויסת יכולה להזיז, לשנות. כשהציבור מטומטם חייב להיות מישהו שיאמר דברי חוכמה. בטוח שאנחנו נמשיך לשלם, אבל אולי קצת פחות.

גלעד שליט

היכן בכל זאת מתרחשת התגייסות טוטאלית של אמנים?
בעניין גלעד שליט. כאן אין השתמטות..גלעד הוא  קונצנזוס מקיר אל קיר ובצדק.  גלעד שליט הוא "הילד של כולנו" כפי שכתב אביב גפן. ההתגייסות הזו בסדר – כי יש תחושה שלאחרונה אין כאן מי שעונה, ראש ממשלה שעסוק בהישרדות, שרים שעסוקים בעתיד שלהם, ושהאזרח ימתין. לא בשבילו באנו לכאן, מה שגם מותיר בתחושת ריקנות, שאומרת – אותי לא יראו בבחירות הבאות, פשוט מפני שאין לי את מי לשלוח להנהיג אותי. אבל אביב גפן הוא בשביל הפוליטיקאים גימיק שהם בטח ירצו אותו לצילום משותף למען הקמפיין הבא שלהם. אז שישיר, ושיזהר מפוליטיקה. אבל השיר הזה – אם הוא יחיש ביום את החזרתו של גלעד – אז כבר היה שווה. מצד שני – נראה את כל אותם זמרים ששרים למען גלעד שליט, מתגייסים גם בעניינים שברומו של עולמנו…

שמעון פרס מזמין זמרים לשיר שירי מחאה

לפני כשנה, התייצבו בבית הלבן בוושינגטון די.סי מול הנשיא ברק אובאמה זמרים לשיר שירי מחאה. היו שם בוב דילן, ג'ון באאז, ג'ון מלנקמפ, סמוקי רובינסון, ג'ניפר הדסון, וויל איי.אם ועוד אמנים מהשורה הראשונה, בוושינגטון די.סי. הם שרו שירים על זכויות האדם במסגרת "חודש ההיסטוריה השחורה" וביוזמת התנועה לזכויות האדם. האירוע הועבר בשידור ישיר ברשת טלוויזיה ללא מטרת רווח הנתמכת ע"י מוסדות השלטון בארה"ב. הנשיא אובאמה פתח את האירוע בדברים על התפקיד החשוב של התנועה לזכויות האזרח, כשהוא מצטט את דברי איש הקונגרס ג'ון לואיס –" בשעות האפלות ביותר, מוסיקה ושירים הרימו את רוחנו, נתנו לנו תקווה".
אתם מתארים לכם מצב ששלום חנוך, אהוד בנאי, דיוויד ברוזה, אביב גפן, הדג נחש, מוקי, יהודה פוליקר וחוה אלברשטיין מתייצבים בית נשיא ישראל לשיר שירים למען זכויות האדם, אי אפליה, שוויון וצדק חברתי? חזון אחרית הימים? בואו נזרוק כפפה לנשיאנו, שמעון פרס. נראה אותו הולך בעקבות אובאמה. הוא עוד יפתיע.

שתף דף זהBookmark and Share

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *


+ 3 = 12