"קונצרט וידאו", קראו לערב. לא "שורות של אנשים", כשם אלבומם החדש. בדרכי לאמפי שוני, הסקרנות פיעמה. מה רע ב"שורות של אנשים"? לא שם מסחרי מספיק? ואולי הוידאו הפעם הוא מרכיב כזה דומיננטי, משהו מעבר להקרנת וידאו ארט מאחור – שראוי לקרוא לערב "קונצרט וידאו".
בפעם האחרונה שראיתי את הכנסייה – האטרקציה לא הייתה וידאו אלא ריטה. ערב משותף. מה לה ולהם? שאלנו. התברר שהתזוזה של ההרכב אל המיינסטרים הביאה אותם גם לריטה. מי שבוחר להסביר – הישרדות בביצה המקומית – לא אתווכח איתו. למעשה, הההתקרבות ל"אמצע" החלה לפני ארבע שנים, אז קיבלנו לראשונה "כנסיית השכל" במהדורה קונצרטנטית. "אוטוביוגרפיה" הייתה מהפך. הרכב רוק שחובר לז'אנרים – קלאסי, אתני, מוסיף נגני מיתר, שם דגש על עיבודים גדולים בניצוחו של עמי רייס.
כששמעתי "שורות של אנשים", האחרון שלהם, יכולתי להבין כי ההרכב חזר לרוק לא פופוליסטי. ירד מעט מהחגיגה הגדולה. כתבתי על האלבום בשורת סיכום: "זוהי כנסיית השכל, שחוזרת להיות להקה שאינה מתחשבת בטרנד, אינה קורצת למיינסטרים, יוצאת למסע הזוי בזמן, מתמקדת באמנות שלה בלי כחל ושרק. כנסיית שכל מזוקקת". לאורך האלבום מצאתי עצמי מנסה לחדור בין השורות אל נבכי מחשבותיהם, להצטרף למסע לאחור בזמן. מסלול מוסיקלי שמוביל אל צלילי תוגתם, בתחושת קדרות שאין בה, כך נדמה לי, צוהר של אור.
"קונצרט וידאו" אינו "שורות של אנשים", הוא גם "שורות של אנשים". לא מעט שירים הגיעו מהאלבום הזה והתערבבו באחרים. במופעי רוק, בטח תחת כיפת השמיים, הקהל עושה דרך ארוכה לזהות את להיטי הלהקה. התמקדות באלבום אחד עלולה להמיט חורבן על הערב. חייבים עיסקת חבילה חובקת רפרטואר. קחו את "אוטביוגרפיה", תוסיפו את "שורות של אנשים", כמובן את הלהיטים הגדולים,
הרכב גדול שכולל נגני מיתר, עמי רייס אחד. וידאו? היה וידאו. הוקרן מאחור על מסך ענק. כולו עבודות של רועי ניצן, חלקן מתחברות לשירים, חלקן פחות, אחדות מעניינות ומיוחדות. לא ממש פרשנויות על השירים, לא מימד שגרם לצופים להיות מרותקים להתרחשות מאחורי גבם של חברי הלהקה. זה חידוש, אלמנט נוסף, אבל לא מהפך כזה שמצדיק לקרוא לערב "קונצרט וידאו", אולי מפני שחברי הכנסייה לא היו מעורבים ביצירת הוידאו על שיריהם.
"כנסיית השכל" כבר מספיק מיומנת כדי לדעת איך בונים קונצרט רוק כדי שהקהל ירד כבר בשיר השלישי או הרביעי אל קדמת הבמה לשיר ולרקוד עם יורם חזן, רן אלמליח ושות'. זה אומר: שירים מהסינגל הראשון של הלהקה מ-1993 ("אני מאמין"), גם להזמין בעיתוי הנכון את מיכה שטרית לשיר "מסמרים ונוצות" (שלו), "על מה את חולמת", "אינתי עומרי" ולהגיע בתזמון האפקטיבי ל"השיר מהגן", "תנו לי לשתות", "קאוונה ווחדה", "ידיים למעלה" (מיכה שטרית חוזר), "למיה יש אקדח", "היינו עושים אהבה", "תגידי שטוב", "איך זה מרגיש". אלה שירים שבלעדיהם אינך יכול, גם אם באלבום האחרון שלך התרחקת מהחגיגה.
אם תגיעו למופע הבא של "כנסיית השכל" – לא הוידאו ולא האלבום האחרון יהיו ככל הנראה הסיבה, אלא התערובת – זו שמכירים מ"אוטוביוגרפיה", זו שהעלתה את ההרכב על מסלול מוסיקלי, שהוא קונצרט רוק לכל. בלי לחפש דקויות בטקסטים, בלי להיכנס לנבכי היוצרים, בלי לנסות לנתח את הוידאו, בלי לבדל את האלבום האחרון מאלבומיהם הקודמים.
עמי רייס – קלידים, יורם חזן – שירה וגיטרה, רן אלמליח – גיטרה בס, דניאל זייבלט – תופים, דוד רז – גיטרה חשמלית, יוני דרור – נשיפה, רביעיית מיתר: גליה חי, יעל שפירא, חן שנהב, ניצן קנטי, רועי ניצן – וידאו, חן נבו – סאונד, בן עמי – תאורה.
שירים: שיר פרידה ישן שהוחמץ מזמן, אהובה, אוטוביוגרפיה, אני מאמין, מים שקטים חלק ב', הדליקו את הפנסים, שקט, זיכרונות, טיפת מזל, האביב הנצחי, מסמרים ונוצות (עם מיכה שטרית), על מה את חולמת (עם מיכה שטרית), אינתא עומרי (עם מיכה שטרית), מה נשאר, שום דבר לא יפגע בי, האויב נמצא בפנים, השיר מהגן, תנו לי לשתות, קאוונה ווחדה, ידיים למעלה (עם מיכה שטרית), למיה יש אקדח, אושר, Let Love In, היינו עושים אהבה, תגידי שטוב, שיעור האדיב (סולו יורם חזן), איך זה מרגיש
צילום: מרגלית חרסונסקי
כנ סיית השכל – קטעים מההופעה
