על הדיסק מדבקה – מוש בן ארי חוגג עשור. 16.7 קיסריה. לפי הצלילים – יחגוג. קיסריה, חופי ים תיכון, קיץ. חם. יהיה חם.גם הפלסף הקליל לא יעצור את החגיגה האפרו-ים-תיכונית-הפאנקית "אנשים הולכים רחוק/ מחפשים להם עתיד יותר מתוק/ אבודים בזמן/ אז תגיד אולי הכל זה לחינם" (מתוך "רחוק רחוק")
גם אם הוא אבוד בנתיבי הזמן- מוש יודע ללכת רחוק עם הגרוב ובסוף השיר להכניס איזה אילותרון של כינור בסטייל ערבי. רוח האופטימיות תנצח.
ב – Allmusic Guide, אנציקלופדיית המוסיקה, מוזכר שמו ללא תוכן. רק הגדרה Middle eastern. ים תיכוני. Middle היא גם "אמצע". מוש אינו ממש רוק, גם לא פיור ים-תיכוני, לא אפרו בדם, לא פופ פשטני. לא ריתם נ' בלוז אמריקני. אבל יש בו קצת מזה, קצת מזה. משהו באמצע. הוא יגיע עד ה"דאנס בר” ויזליף משהו ערבי בעיבוד. שיר שתולש דף מיומן חיים כדי לדנסס אותו לרחבות. קרב על החיים, אהבה, חלום, מציאות חברתית. השיר מסתיים על הבמה: "אור עולה והמסך נפתח/ לבמה נגרר ובחלום זה זך/ איך את מתגלה/ גונב אותי כל כך/ ואיך זה שוב מציף/ ולעד נמשך"
השיר הזה הוא חלק מהמוסיקה המאירה של מוש מאז ימי "שבע". החיים לפעמים קשים, אבל ישנם מאחזים. אהבה. Jah. אין יאוש. גם כשהוא נקרע בין "מציאות ומחשבה" אפשר להמתין "עד שנבין" בינתיים הוא מבקש שהיא תחזיק בידיו. שלא תרפה. (השיר "עד שנבין") קצב אפרו, מנגינה סוחפת. ה"אמצע" הזה של מוש לא ייקח אותו למקומות חשוכים מאוד, אולי רק דוק של עצב על כך שאנחנו עדיין מבולבלים ביקום בו אנחנו חיים. וגם כשהוא שר על מצוקות ("הים גועש", "סתכל לי בעיניים") – הקהל ירקוד.
הפער בין "מציאות למחשבה" בין הידע לחוסר הידע הוא מוטו: השאיפה היא להגיע לטוב, לזך, לשלמות. להגשים חלומות. בינתיים – הוא מבטא את מוגבלותו – "אם הייתי יכול לראות קצה של הר/ אם הייתי יכול לדעת איך זה נגמר/ הייתי מספר לך הכול, מגלה לך הכול"
השיר "אספר לך הכל" מפרט את מוגבלויותיו במשמעות של"הייתי נורא רוצה אבל לא יוצא" לספר לך הכל. מסוג בלדות הפולק, מוסיקת מיד-טמפו של מהלכים פשוטים, שיר שמתקדם במלודיה סבירה, טון נוגה מעט, מטפס תחושתית להביע את הצורך הבלתי מוגשם, אבל אינו מגיע לטונים דרמטיים של נשמה יתרה. תזמור עשיר מצד אחד, נגיעות אקוסטיות מצד אחר.
וגם "לפעמים" (מהשירים הטובים בדיסק) ממשיך את תמצית המחשבה של מוש: "לפעמים אני יודע/ שלפעמים אני לא יודע" כאן גם קיים קונטרסט מוסיקלי – השיר נפתח מינורי ברשימה דברים שיש לו במציאות, על מה שאנשים מפנטזים מבפנים, אבל אינם יודעים שזה כבר קיים בתוכם וממשיך בקצב ריקודי מלהיב כאילו כדי לחגוג את ה"ידיעה" לעומת ה"אין ידיעה". העירוב של Jah כאור שיעזור לו לדעת – מוזר, לכאורה. מה לבחור ישראלי ולאלהי הראספטפרים? מצד שני, כל אחד – באמונתו יחיה. מי אנחנו שנתערב. וגם: כל מי שאוהב רגאיי, יודע שבלי Jah זה לא יעבוד.
רגאיי? מגיע ב"סתכל לי בעיניים" – תרצו שיר מחאה שיר ביקורתי חריף על מציאות עכורה שבה גם אם אתה אזרח ישר, הגון ומאמין – אתה מרגיש כמו פשע, נוף ארצנו הפך בטון, הממון והנדל"ן – החזון. "הו ארצי מולדתי הפכת זרה" שר מוש. השיר מגיע בקצב רגאיי שמח – ובעיבוד הווקאלי נשמע כמעט הימנון. מוש מוזמן להתארח אצל הדג נחש. ראש אחד. "והים גועש" – על ההמתנה לשיבתה של השמחה במציאות מבאסת ולוחצת – מגיע בצליל ים-תיכוני שיצטרף יופי לאווירת החאפלות.
עוד רצפט הישרדותי? "תלמד למחול, קבל הכל/ תמשיך לשיר, אתה לא תיפול/ לטף אור יום, גע בחלום תאהב לצחוק/ באמת תדבוק" – מוש ממתן קצב ומרכך טון, טון קולו מראה שהוא מתכוון, והכוונה לפעמים לא פחות חשובה. שילוב של תוגה ותקווה, פופ מידטמפו, עיבוד אקוסטי ים תיכוני-עממי, קו רגוע, אוריינטציה של המנון לשירה צוותאית אליו "תלמד למחול")
בשורה תחתונה – זהו מוש בן-ארי בסגנונו, לעיתים במיטבו, ובעיקר חשוב – פיו וליבו שווים, המוסיקה הזו מגיעה ממקומות של אמת, של כנות, והיא שעושה אותו ישראלי אותנטי, גם אם לא כל השירים הם פסגת היצירה.
