שמואל קלוסקי מתרפק בגעגועים, בגבב חרוזים מתיפיף עם סערות, ציפורי נפש ודמעות. קלוסקי מחכה לנס "שיכה בי בכישוף". למה התכוון? ל"מעיין צלול שישטוף"? מי שיגיד קיטש – לא אתווכח איתו.
קיטש הוא לעיתים מהות שיר פופ. ספרי השירים של המוסיקה הפופולארית מפוצצים בקיטש. יאיר קלינגר, מלחין אמוציונאלי, ניסה לחבור בלחן מינורי יפה ספוג רגש בטעם של פעם. עיבוד המיתרים הפונקציונאלי של גלעד שפירא מדגיש את תחושת הכמיהה, חובר לטון ההומה-מתגעגע, סולו סקסופון מקשט יפה.
בלדת רגש פשוטה, אבל הייתה לי תחושה שככה כבר לא שרים היום. תחושה – ותרשו לי לא לנמק. פשוט: ככה לא שרים היום. מצד שני: אם התרפקות – אז כמו פעם. לא?

אני כבר לא מכיר דבר כמעט/המציאות הזאת כל כך שונה/הנוף הכי ירוק נמחק/ובמגדל שומר נרדם.
הנעורים ההם והילדות/בחלומות אין-זמן וסערה/כל הדרכים הכי ורודות/בורחות עכשיו בלי אזהרה.
ליבי/אם אשאל אותך היכן אני/זה פה או הרחק בארץ חלומי /ובתוכי כמו געגוע, /כמו געגוע ישן שממתין בפינה/כי עוד הלב נרגש פתוח/ויש תקנה/ובתוכי יש געגוע/געגוע נובט שנה בשנה,/זה רק הלב שעוד שומע…מנגינה.
אני עדיין מחכה לנס/ששוב יכה בי בכישוף החי/ומעיין צלול ישטוף,/אמור ליבי, אמור מתי.
אני שומע את הטל נושר/כשציפורי הנפש ממריאות/וכשכואב, עלה נושר /ואור גובר על הדמעות.
אני נוסע,/נוגע,/מיתר מותח/ומתפקח,/אולי שמח/בורח/ולא שוכח/את המפתח.