אני מוכן לשלם בשביל שהתזמורת של ישראל ברייט תנגן לי (יש הנחות למבקרי מוסיקה אוהדים?). אמנם אין לי חתונה או שמחה בפתח, אבל על התזמורת הזו לא אקמץ, שלא כמו ישראלים שמתנפלים על כל חינם, שלא לדבר על תזמורת, שמוכנה לשלם בשביל שיתנו לה לנגן – אפרופו נגני המזרחית שלא יחזרו אליך בפחות מכמה אלפים טובים…
"איך שהיא שמעה/ שהתזמורת משלמת/ היא מיד הזמינה הופעה". שר ישראל ברייט, איש "השמחות" לשעבר, וגם מגיע למסקנה בסוף השיר ש"קשה לקום בבוקר עם תזמורת שמשלמת בשביל לנגן".
אני מוכן לשלם עבור התזמורת והשירים של ישראל ברייט, כי זוהי מוסיקת Cross Over של זריקות, חיות, הומור, טירופיות, תיחכום, עממיות, אקלקטיות סגנונית, ובעיקר רוח של חופש, שנושבת מהצלילים שצבועים חזק בצבעי אקורדיאון דומיננטי (ויטלי פודולסקי), עכשוויות שנוטה חזק לכיוון נוסטלגי.
ישראל ברייט של מנגינות קליטות, סגנונות מהמזרח, ים תיכוני ועד הבלקן וברזיל, עיבודים מפתיעים. בריטון חם, סטורי טלר בעין מטורללת וצוחקת.
טקסטים? אקראיים. (מתי הוא עובר לטקסטים פוליטיים?) תן לדימיונך ללכת במקומך. "מילים מילים מילים עפות, המון מילים – על מה?" אומר השיר הפותח "לילה לבן". על מה שר ברייט? לא בטוח שאני מצליח לעקוב אחר זרם התודעה שלו, אבל אולי זה חלק מהעניין. שירים שאינך יודע מנין באו, ואיך הם משתלבים במסכת השירים החדשה. ומה הוא רוצה להגיד, ולאן הוא הולך בסופו של דבר.
הייתי איתו ב"לילה לבן" – מעבר מקצב למנגינה מלטפת על אהבה שעוררה תקווה וחמקה. נטשתי אותו ב"המנקה" ("אני המנקה שלא משאיר פינה"), הצלחתי לקפץ-צחקק איתו בג'יבריש של "גוג'יקחמטי"("חזיר תרנגול"), שרתי-התרפקתי-נשפכתי איתו בטון רומנטי נוסטלגי "כוכבים במקום עיניים" (יפה), התענגתי על הקצב הבלקני של "וורה וורה", הגם שהטקסט נשמע שרבוט אקראי – "אם תרצי אני עוד אספר לך פה וורה/ על הלילות עם פיית החרדה נרה", חזרתי לקרוא טקסט ב"מודה בהאשמה" על יחסו של הבנאדם לסביבת ה"דיגיטל טכנו תרבות הדיור" – ("נער הייתי והתעדכנתי/ גם היום אני בשאנטי… ולא אשכח מאיפה באתי")- מוסיקלית מהמיוחדים בדיסק (במנגינה, במעברים מייצרי האווירה), "למה פנית ימינה-מיה" הוא מהטקסטים הביזאריים, שאין להקשות יתר על המידה על המשמעויות הטמונות. תן לקצב להנחות.  "התזמורת משלמת בשביל לנגן" הוא הריקוד הבום-פמי העממי, שמשחרר אותך לרחבת הריקודים של החתן כלה. "לפני לפני" נפתח (עיבוד) כמו "גבעת התחמושת" – על חברות בקריצת העין של ברייט.
ריגוש אוחזני בבוסה נובה הקלילה של "מן המקום" בסיום לפי מילים של מאת יהודה עמיחי – "מן המקום שבו אנו צודקים/ לא יצמחו לעולם פרחים". מוסיקה בטעם של פעם, קורטוב נוסטלגיה, שיר שברייט הופך  לסיפור מוסיקלי.
מוסיקה פופ אתנית קלילה, קריצת עין, מעט נוסטלגי, משבים מפנקי אוזן, מקצבים מעלי חיוך. אמרתי כבר שאני מוכן לשלם בשביל התזמורת שלו?

על הופעה של השמחות 2001 בתיאטרון תמונע