משאל ("7 לילות" 9.12) הכתיר את "בדד" כ"שיר הים-תיכוני" או ה"מזרחי" הטוב ביותר. נימוקים? הזמר עצמו – זוהר ארגוב או השיר? אם השיר עצמו אז מדוע לא "הפרח בגני", שהוא באוזני שיר מקורי איכותי יותר מכל בחינה.
מוסיקה מזרחית? גם ד"ר עוזי מלמד, כותב הלחן, מעיד כי השיר לא נכתב כ"שיר מזרחי". זוהר ארגוב הוא שהעניק לו את הצבע ה"מזרחי". אצלנו כרגיל – "מוסיקה מזרחית" היא מושג פופופליסטי שעושים בו שימוש נרחב ולא מדויק. כמעט כל שיר שיש בו שמץ של גוון מזרחי הוא "מזרחי" יהי זה פופ יווני, או רוק טורקי. פעם קראו לשירים האלה "בסגנון עדות המזרח" – הגדרה מדוייקת יותר ללא ספק, שהרי ברוב המקרים מדובר מוסיקולוגית לא במוסיקה מזרחית אלא בתחשה "מזרחית" או במאנייריזם אקזוטי-פופ-מזרחי-ים תיכוני.
"בדד" מציג בעיקר זמר. פחות סגנון. ללא הביצוע של זוהר ארגוב, השיר לא היה מגיע כה רחוק. גם העיבוד של ננסי ברנדס הוא פופ בסגנון פסטיבלי סאן רמו. מי שעדיין מחזיק בתואר "מלך הזמר המזרחי הישראלי" העניק לשיר עוצמות שמעניקות לו איכויות שאינן קיימות בו בזכות מוסיקליות נדירה, אלא בעיקר הקול ויכולת ביצוע נדירים. אין לזה שום קשר דווקא ל"מוסיקה מזרחית", כי אם מדובר במוסיקה מזרחית, צריכים להגיע לשירים שזוהר ארגוב שר במרוקאית בהשפעת זמר כסלים הילאלי, ששר עם המאוול הטיפוסי. העיבוד של ננסי ברנדס לחלוטין אינו נמצא שם, במרוקו. "בדד" הוא פופ מאוד פשוט יחסית לעיבוד היפה והמורכב של "הפרח בגני", שנשמע יותר אותנטי ומיוחד כשיר ישראלי חדש גם בטקסט המעוטר במכמנים לשוניים וגם בהשראת המוסיקה שאביהו מדינה ספג בסביבה בה גדל.
בדד – מילים מילים: עמשי לוין, לחן: עוזי מלמד עיבוד: נננסי ברנדס
בדד, במשעול אל האין / בדד, בנתיב ללא כלום / בדד, עם הזמן הבורח
והזמן לא שוכח להציב את הגבול
בדד, בלי כף יד מלטפת / בדד, ללא שכם ידיד / בדד, כמה טוב לא לדעת / שידך כבר נוגעת / בידו של אחר
בדד אלך גם תפילה אין לי / בדד בלי עתיד בלי תקווה בלי חלום / בדד אלך גם תפילה אין לי / בדד בלי עתיד בלי תקווה בלי חלום
בדד, כמו השמש אנדודה / בדד, במדבר הלוהט / בדד, גם דמעות הן רק הבל / שיר מזמור אין לסבל /שיר מזמור של אילמים.
בדד אלך…
הפרח בגני
מיום אביב בהיר וצח אותך אני זוכר / וכבר מאז היטב ידעתי שלא אוותר / כי לי היית בבת עיני בכל יום וכל ליל / היית לי כמלאך האל מתוך הערפל.
רציתי לבקש ידך רציתי לך לומר / סוד אהבה שבלבבי שמור מכל משמר
רציתי לך לומר אהבתי אהבתי ונגמר / אך לא העזתי גם כשהיה כבר מאוחר.
את עולמי עם שחר את לי כל היום / את עולמי בלילה את החלום / את בדמי ברוחי ולבבי / את הניחוח המתוק הפרח בגני.
מאז הלכת יומי קודר ארוך ומשעמם / לשוא רוצה אני לשכוח ולהתעלם / חזרי מהר כי בלעדייך עולמי שומם / נדמו מיתרי קולי וכינורי דומם.
את עולמי
"הפרח בגני" מילים: אביהו מדינה. לחן: אביהו מדינה משה בן משה עיבוד: ננסי ברנדס
5 תגובות
חלק 5 ואחרון (מבטיחה) – קישורים להאזנה:
"כבר עברו השנים"
http://www.youtube.com/watch?v=U9EpmrOyP-E
"עת יעלה ירח"
http://www.youtube.com/watch?v=G7Yfv1dKEDg
"עת דודים, כלה"
http://www.youtube.com/watch?v=Xjx-224A7Eo
"אמא טובה"
http://www.youtube.com/watch?v=M034Wn_SQ0k
ולהלן סבאן בייראמוביץ' – שים לב לסיומת. המאוול של זהר ארגוב בסוף "צל עץ תמר ואור ירח" נשמע כמו וריאציה זמירית משוכללת על הסיומת של בייראמוביץ':
דז'לם דז'לם
http://www.youtube.com/watch?v=P5V07-LHOAs
"צל עץ תמר"
http://www.youtube.com/watch?v=kGoYq_TN5FY
וזה סאלים הלאלי:
מאוול נפלא (של בערך דקה וחצי בפתיחת השיר) שנשמע כמו אנדלוסית עם קצת ג'אז:
http://www.youtube.com/watch?v=jd0Ub5ARXk4
וזה השיר הכי אהוב עלי של הלאלי, שיר יחודי שהלוואי והייתי מוצאת עוד כמותו, וגם שיר מאד יהודי ושמו "גלותי":
http://www.youtube.com/watch?v=Lffrc6Ak5V8
וזה הלאלי בפלמנקו:
http://www.youtube.com/watch?v=iC8hO0kp-aI
וזה בשיר בסגנון צרפתי, מערבי לחלוטין (להוציא שתי נגיעות קטנות בעיבוד):
http://www.youtube.com/watch?v=Z-5tz8THg6s
ובדיסקו מזרחי קומי מאמצע שנות ה- 70:
http://www.youtube.com/watch?v=RnAB0SsK9Zs
ולסיום הגירסא שלו ל"מא יידישע מאמע":
http://www.youtube.com/watch?v=WRSIj5IyXAc
המשך 4…
לגבי השירים הטובים ביותר של זהר ארגוב – מסכימה איתך ש"בדד" הוא גם לא שיר מזרחי וגם לא השיר הכי טוב שלו. "הפרח בגני" צריך להכלל ברשימה בגלל המאוול, אבל מבחינה מוסיקלית גרידא, "כבר עברו השנים" יותר מורכב ומעניין ממנו. "עת יעלה ירח" הוא נפלא, אם כי קצרצר (במקור שיר פרסי הרבה יותר ארוך). ב"עת דודים, כלה" העיבוד די דל ונטול התפתחות, אבל מבחינת שירה הוא הוירטואוזי ביותר, הטקסט נפלא, וגם הגיטרה החשמלית המזרחית מצוינת. "ים של דמעות" הוא עוד שיר לא מזרחי עם עיבוד מתקתק מזעזע שבקושי ניתן לצלוח אותו, אבל הביצוע עמוק הרגש והחשוף לחלוטין של זהר ארגוב קורע לב כמעט יותר מכל שיר אחר שלו בעיני. "אמא טובה" הוא עוד שיר קורע לב (עם טקסט אוטוביוגרפי) בסגנון יווני עם עיבוד די מינימלי, אבל טוב, וביצוע מצוין. "צל עץ תמר ואור ירח" – לא יודעת מאיפה הוא הגיע, אולי הוא בכלל רוסי, אבל מה זה משנה? העיבוד שלו מקנה לו אופי של שיר עם כזה או אחר, להבדיל מליווי האורגן המזעזע האופייני לעיבודים רבים אחרים, והביצוע ענק. זה עוד שיר שלעולם לא הייתי שמה לב למילותיו לולא הביצוע. הטקסט נראה בנאלי לחלוטין, אבל הביצוע של זהר ארגוב מקנה לו עומק של בדידות קיומית תהומית בעולם שכוח אל, אפל וריק, בו האור היחיד והשוכן במרומים היחיד הוא הירח המרוחק והמתעתע. אם מתעמקים בפרטיו זה ביצוע מופתי, והלוואי ששאר זמרי ישראל היו לומדים מזהר ארגוב.
המשך 3…
"כי אם מדובר במוסיקה מזרחית, צריכים להגיע לשירים שזוהר ארגוב שר במרוקאית בהשפעת זמר כסלים הילאלי, ששר עם המאוול הטיפוסי."
לא חייבים שהשירים יהיו במרוקאית… "להיות אדם", "כבר עברו השנים", "עת דודים, כלה" ועוד רבים הם בסגנון מזרחי. ואת המוואלים של סאלים הלאלי (יש המבטאים "הילאלי", אבל "הלאלי" יותר נפוץ) הוא ציטט בשירים רבים. למשל, המוואלים ב"עוד יום יבוא" (למרות שהם אפילו לא צל צילו של הענק סאלים הלאלי). גם המאוול של הלאלי הוא לא בהכרח "טיפוסי". אולי אתה מתכוון לאותנטי ולא לטיפוסי. הלאלי היה טיפוס די לא אורתודוכסי עם סגנון משלו. הוא היה זמר-יוצר מחונן ורבגוני, יהודי-אמזירי ("ברבר") יליד אלג'יריה (1920), שבגיל העשרה היגר לצרפת ואח"כ גם חי שנים ארוכות במרוקו, אך לבסוף שב לצרפת ונפטר שם באנונימיות מבחירה ובשיבה טובה ב- 2005. את דרכו בצרפת הוא התחיל בכלל כזמר מועדונים בסגנון ספרדי ורק אח"כ עבר לשיר שם בסגנון מזרחי. הוא שלט בסגנונות צפון-אפריקאיים רבים, – גם בסגנונות פופולריים וגם בסגנון האנדלוסי הקלאסי, – וגם בסגנונות ספרדיים, והוא שר גם בסגנון צרפתי מערבי לגמרי והיה אחד הראשונים לשלב מוסיקה מזרחית עם פופ מערבי, אפילו דיסקו. כמחווה לכלל היהודים הוא גם יצר גירסה בערבית לשיר היידי "מא יידישע מאמע" ("אמי היהודיה") שהעיבוד שלו שילב מוטיבים כליזמריים ומזרחיים. הלאלי אהב מאד את מורשתו המוסיקלית והיה נטוע בה עמוקות, אבל היה גם מקורי ואינדיווידואליסט ולכן הסגנון שלו הוא לא תמיד הארכיטיפ שממנו ניתן ללמוד איך נשמעת המוסיקה המסורתית.
המשך…
זהר ארגוב היה מודל לספיגה הזו של סגנונות רבים. סגנון השירה המקורי שלו הוא תימני (כמו ב"עת דודים, כלה" ו"אהבת רעיה רצוני"), אבל הוא אימץ מסגנונות מזרחיים אחרים – צפון-אפריקאי, עירקי, הושפע מהשירה היוונית והתורכית, ולפי אוזני אני מנחשת שהוא הושפע גם מהזמר הצועני-סרבי הגדול סאבאן באייראמוביץ', שכמו ארגוב נחשב למלך, אבל של הצוענית-בלקנית (אולי ננסי ברנדס ה"לא קשור", אך שאהב את זהר ארגוב, הכיר לו אותו. ברנדס הכניס בעיבודים מוטיבים צועניים-בלקניים והכיר את המוסיקה הזו היטב. הוא בודאי הכיר את באיירמוביץ'). אגב, הסגנון האנדלוסי בן אלף השנים, שהוא הסגנון הקלאסי של צפון אפריקה ואומץ ע"י היהודים לצרכים דתיים, הוא מיזוג של מוסיקה ספרדית ומוסיקה מזרחית שנולד בתקופה שספרד היתה תחת שלטון מוסלמי (ונקראה בפיהם "אנדלוסיה"), אך משום מה אין איש מוחה על "חוסר האותנטיות" והסטיה מן הטוהר המזרחי – היא נחשבת למוסיקה אותנטית לעילא ולעילא. מוסיקה זה דבר חי, אי אפשר לכלוא אותה בתוך גדרות.
"ללא הביצוע של זוהר ארגוב, השיר לא היה מגיע כה רחוק."
זה נכון לגבי כל השירים של זהר ארגוב. "הפרח בגני" אולי היה מנצח בפסטיבל הזמר המזרחי גם בביצועו של שימי תבורי (לו הוא הוצע לפני ארגוב), אבל מה שהפך אותו ללהיט כל כך גדול שמחזיק מעמד לאורך זמן רב כל כך הוא המוואל של זהר ארגוב.
"כמעט כל שיר שיש בו שמץ של גוון מזרחי הוא "מזרחי" יהי זה פופ יווני, או רוק טורקי."
בגלל זה החליפו את המונח ל"מוסיקה ים תיכונית", מונח הרבה יותר מדויק. נכון שזה לא מכסה שירים מערביים, שלא לדבר על תרגומים לשירים אמריקאיים, אבל בניגוד לדעת ה"איסטניסים", אני דווקא לא רואה שום בעיה בעירוב הסגנונות וחוסר הטהרנות המזרחית. זמרי הים תיכונית בארץ היו ונותרו פתוחים לסגנונות רבים ושאבו מסגנונות שונים בקלות וללא מעצורים, בלי להציב לעצמם מגבלות של איבון סגנוני ונאמנות מאולצת למורשת אחת ויחידה – מה שמצא חן בעיניהם הם אמצו – וזה דווקא ראוי לשבח. זו מוסיקה חיה שצמחה בסביבה עם מאפיינים מיוחדים – לישראל הגיעו אנשים ממדינות רבות ושונות עם מגוון מוסיקלי גדול וזה אך טבעי שתווצר סינתזה. בשנות ה- 70 שלמה ארצי הוציא אלבום של שירי לדינו (בעברית) ואף אחד לא עיקם את האף על "חוסר נאמנותו" למורשתו האשכנזית. גם רוק אינו מורשתו האשכנזית (זו מוסיקה אמריקאית, לא אשכנזית. מוסיקה אשכנזית זה כליזמר, חסידית, חזנות בסגנון אשכנז, שירי פולק יידיים) ואף אחד לא מעקם את האף ומגנה את "חוסר האותנטיות". במוסיקה הים תיכונית נוצר שעטנז כל כך עמוק שלא ניתן כבר ליצור חלוקה בין מזרחית אסלי לכל מיני סגנונות אחרים שנקלטו לתוך התחום, כמו סאן רמו. זה הפך לז'אנר יחודי לישראל ולא משנה איך נכנה אותו. בעיני הבעיה עם הפופ הים תיכוני היא לא "חוסר האותנטיות", אלא המסחריות הקיצונית של תעשיית הפופ הזו שלא מאפשרת ליותר מדי דברים מורכבים יותר למצוא את דרכם למיינסטרים. הולכים רק על נוסחאות בטוחות שלא יאתגרו מדי, חלילה, את המאזינים, והתוצאה מאכזבת.