אהוד בנאי חזר אל הבמה ואל דודי לוי ל"לך איתה", שיר אחרון, קאבר לקלאסי של קובי רכט וקובי אושרת, (ביצוע במקור – אילנה רובינא), זכר נעים ל"נוער שוליים". עם לקחו את השיר למקומות שהוא עדיין לא ביקר בהם.
היו עוד כמה קאברים בערב המיוחד של דודי לוי והתזמורת הקטנה שזכו להארה מחודשת, מלהיבה.
דודי לוי 2011 הוא רוקר בישיבה, כבר ללא כובע הדוד שעוד נראה על עטיפת האלבום החדש המתעד ממש את ההופעה ששמענו בזאפה. זה אינו אומר מופע אקוסטי Unplugged דווקא, אלא גישה שונה לחומרים. משהו בוגר יותר שמגיע מאיש בוגר יותר שכבר מזמן שכח טעם נעורי נוער שוליים, אבל עדיין מוכן לקחת את השירים של פעם ולעשות מהם גרסה שאומרת – תמו נעורינו. כלומר כמו שהוא שר את "מלאך" ו"ענוג" – כמעט כל קשר עם המקור מקרי בהחלט.
דודי לוי נכון לעכשיו הוא מוסיקאי שמתבונן בחומרים מהצד כדי לתת להם יותר עומק בעיבודים מפולפלים (בין קלאסי לאתני לרוק) בביצוע תחושתיים, חושב מה נכון לעשות איתם עכשיו כולל להיטיו הגדולים – "דוד", "ללא כנפיים". יותר בלוז, יותר שנסון, יותר נרטיב. יותר נשמה. יותר אהבה. בהופעה בישיבה הוא מוותר על פוזה והחצנה כדי להעניק לשירים דברים שמגיעים מהפנמה, כלומר – פרשנות ממרום גילו. צל"ש, למשל, לגרסתו ל"התעשייה האבירית" של מאיר גולדברג וקורין אלאל. גם השיר הזה מגיע למקומות שהוא עוד לא ביקר בהם מאז נולד בעיבוד יפהפה, בהתפתחות דרמטית מרגשת ומשלהבת, ובאינטרפרטציה שמגיע עד שנסונר כמו ז'ק ברל. . לוי – קול מחוספס חם, לוקח לעצמו מרחב נגינה משדרג חלק מהשירים בעושר מוסיקלי יפהפה, מג'אז ועד אלתור ים-תיכוני מסעיר. (הקשיבו "כל הזמן שבעולם" למטה המנוגן בקריצת עין נוסטלגית הומוריסטית)
כמו בכל השקה, מוזמנים אורחים, אלא שהפעם – כל אורח לחבק. ערן צור, שבכל הופעה הוא גרסה אחרת של עצמו, שר עם דודי "בלילות של ירח" וגם "המוסד הסגור" לפי חנוך לוין, אהובה עוזרי האגדית שעלתה לשלושה שירים, עם הבולבול טרנג וחיסלה אותנו כשהחלה לשיר. כן, כן: אהובה עוזרי, לא להאמין, שרה. החום, האנרגיות החיוניות שהיא הביאה לדודי ולתזמורת – אין מילים. ואחרון מאוד חביב – אהוד בנאי, מכר ותיק, וכל הדברים הטובים שהיה לי להגיד על אהובה, טובים לאהוד. גם כאן – ערכים מוספים, חום, בלוזיות. אמת.
אז מה היה לנו? דודי לוי (פנים עצובות שהופכות לחיוך נשמה טוב לב) אחד עם תזמורת קטנה-"גדולה" אחת שמציע תערובת חומרים מתחנות דרכו, בעיבודים אקלקטיים, לא מעט רגעי קסם, אותם רגעים אולטימטיביים בלתי חוזרים, שעוצמתם בזמן אמת. דודי לוי הוא היום אמן של זמן אמת – חי מול קהל, מנסה לשמר את הקסם.
והערה קטנה לסיום: ממש באמצע המופע ניגשה אלי גברת לא חסודה והניחה ידה על עדשת מצלמתי. אסור לצלם! הלו: אינני יודע מי את. הבנתי שהגעת מההפקה.בכל עשרות שנותי בסיקור מוסיקה, לא קרה הדבר. כאילו מדובר במתקן צבאי סגור. להזכירך גבירתי המוטרפת: באנו לסקר מופע פופ, גם לסייע ליחסי הציבור שלו, לא ארוע סגור של השב"כ. לא מאמין שדודי לוי יפה הנפש נתן ידו להתנהגות הבזויה-הזויה הזו של אשת ההפקה. תרגעי, תתנמסי (מלשון נימוס) גם אם מדובר בתקשורת, והפעם – ממש אוהדת.

דודי לוי ערן צור – בלילות של ירח