שיר לאהובה. האהובה במקרה של יונתן טל היא ניו-יורק.לא רק הוא מרגיש כך. הטקסט יתאים כמעט לכל מי ששהה בעיר הזו ותינה עמה אהבים. הצליל, הטון, הקצב הם מסוג המנווט לנתיב דור הזמרים הרומנטיים (ג'יימס בלנט, למשל), שכותבים שירי נסיעה מאוד קליטים ומחניפים, בין רוק פולק לקאונטרי בגוונים אקוסטיים, תוגת מלנכוליה לייט, לא משהו דרמטי במיוחד, לא אסון התאומים, אלא פרידה מסתם גורדי שחקים בעיר, מאווירה, מנוף מגניב.
מסוג המזככים יותר מאשר מעציבים. מה שיפה אצל טל יותר מהמנגינה הקליטה והקצב המתגבר-סוחף, שהוא שר כטרובדור את האמת שלו – הכי מדויק מבחינתו, כלומר – פשטות שכזו, בלי להשאיר אחריו בשורות של הדבר החדשני.
עם הזמן אני מפנים / את זיכרון לנצח / ככה גם תישארי / כשיתפזר המתח
בסוף היה קשה לנשום / ולעזוב כשהלב המשיך לחלום
מקווה שנתראה / בטוח שנרגיש מוזר / וכשיעברו שנים / אבוא אלייך כמו תייר / אל הפראות אל החשש / ושוב יכבוש אותי היופי המלוטש
לא זה לא הסוף, לא המילה האחרונה / יש בי את אותה תשוקה, להיכנע למשהו בך / שעוד בוער, לא נעלם ולא עובר, אף פעם.
זה בועט בי ומשחזר את היום האחרון / מגורד שחקים מביט בעיר / הנוף הקטין אותי פתאום / היה פיתוי להישאר / וסכנה להתמכר להסתנוור לא זה לא הסוף, לא המילה האחרונה / יש בי את אותה תשוקה, להיכנע למשהו בך / שעוד בוער, לא נעלם ולא עובר.
לא זה לא הסוף, לא המילה האחרונה /יש בי את אותה תשוקה, להיכנע למשהו בך / שעוד בוער, לא נעלם ולא עובר.
שעוד בוער, לא נעלם ולא עובר…
מקווה שנתראה, / בטוח שנרגיש מוזר.
