עיון ביקורת

הרביעיה , שם טוב לוי, אלון אולארצ'יק, שלמה יידוב ואפרים שמיר (צוותא ת"א., ינואר 2012)

מוסיקה ישראלית

הרביעיה? זו הייתה צריכה להיות "החמישיה" מי לא התלבש? נו, ברור. יצחק קלפטר. ראיתי אותו בקהל. עובר תקופת התאוששות. נאחל לו רק בריאות. קלפטר – כי הרביעיה היא למעשה חיבור בין שני הרכבים שבהם השתתף קלפטר: "נפגשנו" עם אלון אולארצ'יק ואפרים שמיר ו"צליל מכוון" עם שם טוב לוי ושלמה יידוב. החברים לא יקבלו אותו אחרי כל השנים האלו?
עד שיקבלו, חיברו את שני ההרכבים, ללא קלפטר – והנה "הרביעיה".
מה יום מיומיים, חודש מחודשיים, שנה משנתיים? כמעט כלום. אולארצ'יק חייך כשדיבר על עיבודים חדשים. היו כמה אלתורים נחמדים, אבל בטח לא איזשהו קונספט-אנסמבל יצירתי חדש. אפילו בדיחות בין השירים – לא הכינו. הרי זה מסוג הערבים שמתחננים לכל מיני אנקודוטות וחיוכים בין השירים.
בואו ננסח את הדברים כך: יש לארבעה האלה, אייקונים במוסיקה הישראלית, ארסנל כזה של קלאסיקות נדרשות, להיטי נצח, שפשוט חבל להשאירם רק לחסדי תחנות הרדיו. ההנחה הבסיסית והצודקת היא שיכול שזה עדיין לא נגמר, ושהקופות לא רק יחייכו אלא יצחקו צחוק גדול.
שנעשה להם פרומו? בערב של יום בהיר, בא בחור חדש לשכונה, עבר רק כדי לראות, והנה התברר כי נקלע לערב כחול עמוק. אודה ולא אבוש: גם אני אוהב לזמזם את "נערה במשקפיים", ליבי נעצב מ"שיר של אחרי המלחמה", מתרפק על "ימים לבנים" ומתרונן מ"יו יה", ובמילים פשוטות – לא אבגוד בשירים עליהם גדלתי, למרות השלושים-ארבעים השנים שעבר מאז נולדו.
מישהו אמר לי בסוף הערב "עוד חלטורה מכובדת שהיא ברירת מחדל. הרי לכל החבר'ה האלה יש הרכבים וערבים משלהם. מה עם חומרים חדשים. מה עם הרכבים מאתגרים"? עזוב חלטורה אמרתי לו: רק לחבר'ה האלה יש רישיון להתחבר לשירים שלהם גם לצורכי פרנסה נטו. וגם: השירים האלה ראויים להמשיך להתנגן, ואם כבר להתנגן ולהישמע ברבים – למה לא בביצוע יוצריהם המקוריים? הם הרי יעניקו לבסט שלהם את הטיפול הכי מפנק. לא? חוץ מזה: למה לא לנצל את הצונאמי של הרטרו שממשיך לשטוף את חופינו? הא? הקהל בא לפנק אוזניים, להצטרף. עדיף "צוותא" מאשר קהל שמקבל את השירים אחרי שהזמין בנוסף סלט יווני.
כולם שרים "ימים לבנים ארוכים כמו בקיץ גלי החמה, שלוות בדידות גדולה על מרחב הנהר". שיר נפלא. למעשה, זמרינו לא צריכים לסיים שורה ראשונה. הקהל ימשיך. מה טוב ומה נעים שירת רבים גם יחד.
הארבעה שצברו אלף שעות של מיחזור החומרים המבוקשים, עושים את הקלות שבהתרפקות לנסבלת. לקראת סיום, משב רענן כששלמה יידוב חוזר למקורותיו במקצב הצ'קררה, שמי לוי מוסיף קווים מלודיים בחליל. והוא יודע לעבור לאילתור ג'אזי יפה. הצירוף יידוב-לוי מוליד גם בערב הזה צבעים יפים, מהסוג שהייתי רוצה לשמוע עוד. אבל אנחנו לא בערב ג'אז, אלא במצעד להיטים שבא להחזיר לחוף מבטחים נוסטלגי. הכי בטוח. הכי מחניף. חזרנו לשם.

אפרים שמיר – שירה וגיטרה שלמה יידוב – שירה וגיטרה, אלון אולארצ'יק – שירה, בס וגיטרה שם טוב לוי – שירה, חליל ופסנתר, אלעד אדר – ייעוץ אומנותי, פסנתר ואקורדיון אמיר ברסלר – תופים וכלי הקשה.

שירים: בא לשכונה בחור חדש, ערב כחו עמוק, התעוררות, עברתי רק כדי לראות, בואי נתחבק, ימים לבנים, הידעת את הדרך, הוביטים, עכשיו הזמן, בואי ונגיד שאני שלך, עוד ניפגש, ערב של יום בהיר, שובי לביתך, חולם בספרדית, נערב במשקפיים, שיעור מולדת, ילדי הירח, נכון את יפה, יכל להיות שזה נגמר. הדרן: שיר אחרי המלחמה, היא הולכת בדרכים, צ'קררה תל-אביבית, יו יה.

צילום: מרגלית חרסונסקי 

דירוג:
וידיאו:
הרביעייה קטעים מההופעה
שתף דף זהBookmark and Share

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *


9 − = 3