נשמור על חברים

נערות ריינס

התו השמיני
3.5/5

רועי פרייליך רוצה לעמוד מתחת לחופה. לא להאמין שמישהי מוכנה – לעמוד איתו. זו אינה טעות.
כך נפתח האלבום השני שאני שומע מ"נערות ריינס" אחרי "נערות ריינס" של 2009. רוק'נ'רול Raw בסיסי. גיטרות-בס-תופים. כמו המוסיקה באלבום ההוא – גם הפעם היא ראשונית במובן המינימליסטי. טעון, דרמטי. לחוץ. חד-מימדי משהו. אני מרשה לעצמי לחזור על דברים שכתבתי אז, כי הרבה לא השתנה – הקול התיאטרלי-פומפוזי של פרייליך נישא על קצב ישיר, מזכיר לי באיזשהו מקום את דני דותן של הקליק.
"נערות ריינס" מתגייסים לשירה קצבית אפ-אפ טמפו כדי להציע היבט סרקסטי על כסף וטבע האדם. "עוד פעם עם רגש" מוגש מוקפץ על מצע דרמטי מנוכר. הגיטרות עושות עבודה חסרת פשרות. אצל "נערות ריינס" אין כמעט צבעים משתנים בהפקה המוסיקלית. הקצב – אותו קצב בסיסי גולמי-ראשוני, הטון זעקתי מונוטוני.
מורידים רגל מהגז, מאטים ל"עוזב כדי להציל את העולם", בנוסחי הסלואו רוק ריתם נ' בלוזי של פעם: קולו המוטרף של הסולן הולך ככה: "רק אתמול הייתי עוד בורח/ דרך החלום אל הגשם השוטף… ועכשיו אני עוזב כדי להציל אותך ממני" מסתבר שלא רק אותה הוא מציל מעצמו, אלא את העולם כולו. מוחו הקודח של פרייליך יבהיר טוב ממני למה זכה העולם – שהוא ניצל מאיומיו. שיר מבוצע ומופק כמו שרוקנ'רול מהוקצע צריך להישמע כולל הטמעת השפעות קלאסיות. (כלומר, לתחושתי)
פרייליך יספר משהו על עצם הקיום האישי ב"הילוך איטי", שיר שהייתי מכניס לרשימת שירי הרוק הישראלים הטובים לא רק של השנה האחרונה שאומר: "המרוץ כבר בעצומו/ ואני רץ בהילוך איטי/ אני רץ בקלי קלות/ אל תוך שגעון גדלות/ האם מישהו רץ איתי?/ אני רץ בהילוך איטי" ארבעה משפטים על חיים בפול גז בניוטרל. הקצב + המנגינה + הרמוניות קוליות משכנעים שהדרמה של האיש אותנטית. שני השירים האלה – ("להציל את העולם", "הילוך איטי") הם מהסוג שבונים אלבום רוק משובח.
ב"חמצן" מורידים למידטמפו. הטון אותו טון. הנושא – בינו-בינה מגיע בתמליל ביזארי: "אל תמדדי לי את הזמן/ אל תשלחי אותי מכאן/ נחתום על הרצח בשתיקה/ נחתוך את המתח בנשיקה/ אני אוותר ללא חמצן" הטרימינולגיה הקרימינלית קיימת בעוד שיר יחסים – "בית אחרון (לי)" – "לי את ואני זה הפשע המושלם".
אני מאבד את פרייליך ב"להכיר אנשים חדשים".על הנייר זה נשמע שיר מצוקה פסיכי שמדבר על השתחררות בין "טיול שנתי עם הכיתה המקבילה" ועד ההמתנה שהלילה ייגמר". הרוק התזזיתי מאפיל, אבל הנוסחה מתחילה לשעמם. אני מרגיש שהחבורה גולשת לתחום היומרה העקרה. אבל ב"קריוקי" יש אפילו נגיעה בפיוט – "אני טועה, את יודעת טוב/ זו שורה שהייתי מוכן לגנוב בשבילך". "נשמור על החברים" בסיום –  מחזיר משולי הדרך למסלול רוקנ'רול אוטוסטרדה. 
מה חדש אצל נערות רייינס? אין משהו דחוף לרוץ ולספר בראש חוצות הרוקנ'רול המקומיים. האינטונציות התיאטרליות המוצלחות כשלעצמן של פרייליך + ארבעה שירים לא רעים אינם משאירים הרבה מקום לספר על משהו מקורי יותר מאשר הצליל של 2009, שסימן סערוות עתידיות מסקרנות, אך, נדמה לי, לא הצליח לקיים הרבה מעבר לציפיות. ואולי מוטב – להנמיך (ציפיות) ולקבל את נערות ריינס מסוגננים כמו שהם – רוק ראשוני אותנטי בעברית. לא מספיק?

רועי פרייליך – שירה וגיטרות, גיא גולדשטיין – בס, ניר וטשטיין – תופים, פסנתר וכלי הקשה. עיבודים: נערות ריינס ואביחי טוכמן. הפקה מוסיקלית: אביחי טוכמן.

שיתוף ב facebook
share

0 אהבו את זה

שיתוף ב facebook
share

0 אהבו את זה

גלריית תמונות

שיתוף הפוסט

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב email

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

הכתבות המומלצות

המשך קריאה לפי סגנונות

דילוג לתוכן