אם זוהר היה המלך, זהבה היא המלכה, והחיבור למיטב הלהיטים שלו, לרגל עשור לפטירתו (1998), נשמע כתמצית היופי של הז'אנר שנקרא "זמר מזרחי". ללא ספק – לקט מנצח. אבל דווקא המיקבץ הזה מראה כמה לא נוצר כאן סגנון עממי שורשי. מה שזהבה שרה זהו אותו שעטנז, ערב-רב של השפעות ומוטיבים מזרחיים, לטיניים, צוענים, ומה שמאפיין יותר את ה"ז'אנר" הוא דווקא השפה המתבססת על מילות רגש הטיפוסיות ועל אוצר הדימויים הכי שחוק.
מעבר לזה, כמו זוהר, זהבה יודעת לסלסל המילים עד עמקי הנשמה, שיאי הרגש והמלודרמה, ויש שירים, צריך להודות, שעושים את העור חידודין. איזו זמרת נפלאה. קחו את "אלינור" ללחן יווני של קזנג'ידיס, המוטיב תימני ב"נכון להיום", "פתאום מצאתי בך" בניחוח הפלמנקו או הביצוע המרגש של "את לי הלילה" של בועז שרעבי, הכינור הצועני ב"הפרח שנבל" ששווה אלף השמעות ברדיו וכמובן הגירסה המושלמת ל"הפרח בגני" של אביהו מדינה.
וזהבה בן – היא נולדה לשיר. יש לה קול נפלא, חזק, צלול, מסלסלת כל שורה כמו כינור. ג'קי אסולין תפר לה עיבודים הכי נכונים, זה נשמע פריך, קולח, קליט, ובסופו של דבר זהבה היא שהופכת את הלקט של זוהר לאחד האוספים היותר אטרקטיביים בתחום הזה. בתוך עמנו אנחנו חיים, וזה האוסף שיתאים לכולם. אולי האלבום הטוב ביותר שזהבה בן הוציאה עד היום.

נגנים: יהודה קיסר – גיטרות, דודו טסה – גיטרות אקוסטיות, ג'קי אסולין – גיטרה בס, ילמז שטצ'מה – כינור, סנג'יי שרמה – סיטאר, אלברט אליאס – חליל, גולן דהרי – דרבוקה, סרגו – סקסופון