עיון ביקורת
לרכישה >>

איפה הילד? , בני המאה ה-20 (התו השמיני, אפריל 2012)

מוסיקה ישראלית

13 שירים מראים ש"איפה הילד?" עשו מאמץ לגלות/להמציא מחדש את "איפה הילד?" מאז האיחוד ב-2009. האם הצליחו?
שני יוצרים מיומנים כמו חמי רודנר ואסף שריג לקחו את הפרויקט המחודש מנתיביהם האישיים בניסיון לעלות על אוטסטרדה אחת משותפת.
במאה העשרים ואחת, בני המאה ועשרים שואלים שאלות, תועים ותוהים בדרכי החיים, מתבוננים מחדש על עצמם מפרספקטיבה עכשווית. נכון: הם אינם מחוללים מהפכים מוסיקיליים אבל מתיישרים על מסלול פופ רוק מוכר אפילו בהיבט של געגוע למוסיקה של פעם, זו שהיתה בה תום ראשוני. אם לענות על שאלת הפתיחה – גלגל הפופ-רוק לא הומצא מחדש, אבל ישנה במוסיקה הזו אמת שנובעת דווקא מהניסיון להתעמת עם הקשיים והמועקות של יוצרים שעושים חשבון נפש בניסיון למצוא להמציא את עצמם מחדש בזמן הנוכחי.
חמי רודנר מפעיל פורמט רוק מידטמפו בסיסי מספת הפסיכיאטר האישית לשאול "על מי אני צורח ממה אני בורח", (יען כי הכל הבל הבלים) ובטון מלודרמטי בקול גבוה עד נשנק בשיר ציני גם כלפי המציאות הפוליטית (ראש הממשלה) בין ההמצאה הפופית לאגרסיה הרוקית – על "עולם מטורף שמפנה לי את הגב" ועל "קיץ שלא לוקח שבויים".
בלדת האהבה "מחוץ לזמן" (על האיש שלא ממש התיישר על מסלול הזמן הזה) חושפת מחדש את הכישרון של אסף שריג לכתוב מנגינות מלודיות סימטריות מקוריות יפות בעיבוד גיטרות וקולות שמייצר תחושת געגועים יפה. כנ"ל – "איש מוזר" – נוגה בטעם של פעם, מסוג המנגינות וההרמוניות שייכנסו לפנתיאון של הפופ המקומי, וגם כאן ניסיון לבחון את חריגותו של היחיד על רקע המציאות.
טעם הפופ-רוק הפשוט-סימטרי בנוסחי השישים-שבעים מגיע מ"אוסטרליה בלוז" של חמי רודנר,  שיר העוסק בהתמודדות מול זיכרון מהעבר ("לא יודע מה אני רוצה יותר/ לזכור לשכוח/ לא יודע מה נכון יותר לחזור או לברח") פחות טובים מזה ומעט סתמיים – "מסיבה" (בואו נעשה מסיבה לאלה שלא הזמינו אותנו… לאלה שלא באופנה…) ו"קוף בלוז" – זעקה דרמטית מעט עקרה על אדם בתחתית מול מציאות שבה "הפחד הוא אלוהים" ו"אין לי עתיד".
רודנר מנסה אמירה על גמילה מעצמו מול "החיים" – שהם "קצת חלטורה" וגם "ניו ג'רזי קצת חולון בת –ים" – וגם כאן לא מיצירותיו האולטימטיביות. אבל "בני המאה העשרים" בסיום הדיסק, שיר המעורר ספק לגבי אורח חייו-נטיותיו-מהותו של בן המאה העשרים הוא בלוז נפלא (שהזכיר לי את רפי פרסקי) – שיכנס אף הוא לרשימת שירי החובה של חמי רודנר. טריטוריה מוסיקלית שלא חייבת להופיע דווקא תחת "איפה הילד?"
ההתבוננות מהעכשיו לאחור מגיעה במנגינת פופ סלואו נוגה תמה ובקולו השברירי והלא מהוקצע אך האמיתי של אופיר בן עמי בשיר "אור לבן". מול האור החדש שמאיר עלינו, אנחנו מתנחמים באהבה הקרובה, שר אופיר, וזה אחד השירים הפשוטים היפים בדיסק. אותה פשטות קיימת גם ב "עף ברוח" של אסף שריג (יובל גורביץ שותף למילים) טקסט חרוז נפלא לפורמט הפופ רוק האפ טמפו – גם כאן עלהבנאדם שמחפש מפלט מתוך המציאות – בהפקה מהודקת לגיטרות חשמליות וקולות שמייצרת אווירה פסיכודלית. (לעיבוד המטרף שלום ויינשטיין)
סך כל החלקים של הדיסק הזה מנסים להאיר את "איפה הילד?" באור חדש, זו אינה האוטוסטרדה שמעידה כי הלהקה הגיעה לשלם האולטימטיבי, אבל יש בדיסק הארה מחודשת יפה, שמעידה כי הילד אמנם התבגר, אבל עדיין נותרו בו סממני נעורים יפים.

דירוג:
שתף דף זהBookmark and Share

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *


7 − = 5