התקליט שעל עטיפתו נראים עדנה גורן וקובי רכט בפינת שלמה המלך ארלוזורוב ת"א ליד תחנת אוטובוס דן (לרסקו) יצא בנובמבר 1968.
38 שנים אחרי, לא להאמין, עלו השניים לבמת מרכז עינב לשחזר את המקור. כול שיר נושא מזכרת. אבל נדמה לי שנוסטלגיה לשירה בציבור אינה הטריגר היחיד לערב הזה. לשירים של סשה ארגוב יש איכות ששומרת אותם במצב טוב, ובמיוחד בצירוף האיכותי הזה – גורן את רכט – שנבחר בזמנו ע"י סשה עצמו.
השחזור – יותר ממדויק, כול השירים שהמשיכו להתנגן הרבה שנים "אהובתי שלי לבנת צואר", "לפנות ערב", "זמר המפוחית", לילה בדרום", "משעמם", "רחוב שלמה המלך", גם "השמלה הסגולה" – חוזרים בלי שזה יישמע נוסטלגיה אלטע זאכן.
גורן מוסיפה את הטאץ' הג'אזי שלה לשיר, הפרשנות שלה מעניקה אווירה חמה מיוחדת למוסיקה של ארגוב. שומעים אצלה את התחושה המיוחדת שליד הטקסט. גורן שרה את השירים האלה בדרכה המיוחדת, כמו ששום זמרת לא יכולה לשיר. זה נשמע אולי טיפה מיושן, אבל יש כאן משב חם יפה מהעבר.
לרכט יש בריטון עמוק יפהפה, שהוא בעיקר צבע קולי יפהפה ונדיר, ואם עוצמים עיניים זה הכי קרוב לאריק איינשטיין. קולו לא איבד דבר, ואפילו נשמע היום, אחרי כול השנים והסיגריות, בשל וחם יותר במיוחד בשיר כ"אהובתי לבנת צוואר". מצד שני, צבע קולי אינו מספיק, רכט בד"כ חף מפרשנות, מתוח כאילו משהו מטריד אותו ולא נגמל ממניירות מוכרות.
פרט לכך, יש משהו בעייתי בנוכחות-התנהלות התזזיתית-מנייריסטית שלו על הבמה. יכול להיות שבמאי מיומן היה משפר את המצב וגם את כול הצד הבימתי של הערב הזה.
חוליה חזקה ומשמעותית במופע היא החמישייה המלווה, בניהולו של צור בן זאב, האיש שעל הקונטרה בס. בעיבודים החדשים אין אמנם חידוש מפתיע, אבל בן-זאב העניק דרייב סווינגי לשירים, חידש אותם בקונטקסט הצלילי המוכר שלהם וגם העניק לגורן ולרכט מגע ג'אזי תומך שמשדרג את הערב.
אם להתרפק על שירים מן העבר – אז הערב הזה (והדיסק שאני שומע ממש ברגעי כתיבה אלה), שמצליח לעורר יותר מסתם געגוע ואפילו לגרום לשונאי השירה בציבור לזמזם.

ניר בן-זאב- קונטרבס, עדי רנרט – פסנתר, יוסי פפו-לוי – תופים, אורן בן-אבי – כלי נשיפה.