המלנכוליות של יובל דיין היא סגנון. הטון, הצבע הקולי האפרורי אפילו מייצרים איזשהי אווירה בשירים. כל הנ"ל מתלבשים ככפפה על שיר געגועים לאהוב. ה"אנחנו" שידענו ימים מופלאים, התחושה שהם הרגישו, ה"אני" שמתמקד עכשיו בעצמו. נזהרת מ"מילים גדולות". כלומר? לא תדבר עוד על הנפלאות שהוא חולל כמו – "בעיני אתה הדלקת את השמש"? או "חיכית לי בחלומות" וואה.
הרגשות צפים עצובים להפליא במנגינה מותאמת לתחושה. ההתרפקות מובנת, הסיבות לפרידה – נסתרות. יובל דיין מתגעגעת-כמהה בקול העגמומי-מדוכדך הזה שמעניק לשיר שכבת עצב יפה. המלנכוליות הזו מאוד אסתטית. עונג געגועים נטו. מה רע? לא רע, אבל אני מחפש יותר עומק לצד שירת האווירה הזו, שנבין את מהות המשבר לפני שהגעגוע יחלוף, שהמילים לא יהיו רק עטופות בעצבות מלטפת.
יובל דיין עד שגעגוע יחלוף
רוב הזמן ידענו להרגיש ת׳קצב בירידות, בעליות/ בשבת ביקשנו מהזמן ללכת/ חיכית לי בחלומות
אהבת לטייל איתי עד החולות/ רצית שנרגיש כל דרך
עם הבגדים החדשים/ בעיני אתה הדלקת את השמש/ ראינו כבר למרחקים
עד שגעגוע יחלוף מכאן עד הסוף/ היום אני חושבת עליי
נזהרת ממילים גדולות/ געגוע יחלוף, עוד רגע לשרוף
היום אני כותבת עליי/ נזהרת ממילים גדולות/ שוקעת המילים צפות
רוב הזמן ידענו להרגיש ת׳קצב/ בירידות, בעליות/ בשבת ביקשנו מהזמן ללכת
חיכית לי בחלומות/ אהבת לטייל איתי עד החולות/ רצית שנרגיש כל דרך/ עם הבגדים החדשים,
בעיני אתה הדלקת את השמש/ ראינו כבר למרחקים
עד שגעגוע יחלוף מכאן עד הסוף/ היום אני חושבת עליי/ נזהרת ממילים גדולות
געגוע יחלוף, עוד רגע לשרוף/ היום אני כותבת עליי/ נזהרת ממילים גדולות
שוקעת המילים צפות
