אתר מוסיקה ישראלית ולועזית

מוסיקה היא ריגוש שהולך איתכם, שאוהבים לדחוף עוד פעם ועוד פעם לקומפקט, מה שלא קורה אפילו עם ספר טוב, שמסתיים בדרך כלל אחרי קריאה אחת. מוסיקה ממשיכה לחיות ולנשום. יש עשרים-שלושים תקליטים דיסקים שימשיכו  לחיות חיים ארוכים.
אני הייתי לוקח אלף מהאוקיינוס שלי לאי בודד. התסכול נובע מחוסר היכולת לשחות בים הגדול. אני יושב בתוך ערימות תקליטי ויניל ודיסקים שאכלו ואוכלים הרבה אבק. רבים שבקו חיים בגלל החדשים. מונחים כאבן שאין לה הופכין. חבל.
האתר נועד להשיב בהם פה ושם איזו רוח. להחזיר למוסיקה שזנחתי ושיש לי עונג לשלוף אותה מהמדף המסודר או מהערימות שעדיין לא סודרו. נע בנתיבים ישנים וסקרן להגיע לחדשים.  למעשה, ניסיון לשתף את הגולש בתחושות שמלוות אותי בהאזנה לדיסקים ישנים כחדשים. עוד נגיעה במוסיקה שהייתי רוצה להמשיך לחזור אליה, אבל בלי שהגעגוע יחסום את מה שנולד ממש עכשיו.

ביקורת היא בחירה. בבחירה יש פסילה או העדפה. היא מגיעה ממראה עיניים/משמע אוזניים, ריח וטעם. על טעם וריח – יש הרבה מקום להתווכח.

yos-digi-photo.png

יוסי חרסונסקי

עיתונאי ומבקר מוסיקה
ef6e6e0d-b7c8-489f-befa-cb9ed96eeb09.jpeg

מרגלית חרסונסקי

צלמת ומנהלת האתר

ביקורת מוסיקה

מישהו האשים אותי פעם – "אתה לא אובייקטיבי".  כמעט לקחתי את ההערה כמחמאה.

כל משפט שני הוא ביקורת.

"תראה איך היא נראית? – זוועה!"

"ההופעה הייתה מה-זה משעממת"

"טעמת את זה? – מדהים!" או: "מגעיל!"

"על ההופעה הזו לא הייתי משלם חמישה שקלים"

המבקר הלא רשמי והרשמי מגיעים  עם כל מה שהם. ידיעותיהם, בינתם, מטעניהם הרוחניים, ניסיונם. סך כול המורכבות האישית. (רקע, חינוך, אהבות, השפעות)

יש מבקר ב"שלוף", יש מבקר אמוציונאלי, יש מבקר אמוציונאלי שמנתח את תחושותיו. יש מבקר שכלתני, קר, אנאליטי  נטול אמוציות.

כמה דברים שמעוררים דילמות בסוגיית  מה טוב-איכותי: . מלודיה קיטשית או מלודיה מורכבת. כול דיסטורשן זה רע? כשאתה אומר על שיר שהוא קליט, זה טוב או רע? כולם טוענים שלד זפלין זה קלאסה. האם אתה מסכים?

טענות שכיחות כלפי ביקורת ומבקרים: נסה לחשוב איך אתה היית מרגיש אם היו מעבירים עליך ביקורת?  אחרי שתרגיש – אז תעביר ביקורת. או שלא, או: "השקעתי בזה המון", כאילו התוצאה בהכרח נובעת מההשקעה.

השליפות האלו כלפי המבקר: "מי נתן לך את הזכות?", "גזען", "קשקוש בלבוש", "די לפלצנות", "התחביב שלך זה לקטול", "הביקורת שלך מריחה ריח רע של פחד וקנאה". מה שאומר שגם המגיבים מבקרים. לא בדיוק מבקרים – קוטלים בשליפות.

אבל כשהם מהללים, יוצאים להם:  "מת עליה", "אין עליו", "נשמה, קורע", "הגדול מכולם", "זמרת סוף", "מלך, חולה עליו", "גדולה מהחיים", "מ ה מ מ ת!". האם הם "אובייקטיביים"?

המבקר הרשמי יתרחק מסופרלטיבים כאלה. "גדול מהחיים" , "הגדול מכולם", משפטים שבדרך כלל אומרים על מלך מלכי המלכים.

הרבה יותר הגיוני: אחד ויחיד. פרנק סינטרה היה רק אחד. אלבסי פרסלי – אחד. אריק אינשטיין – אחד. זוהר ארגוב – אחד. אבל לא "גדול מהחיים" אפילו לא במשמעות המטפורית.

ביקורת היא לא רק דעת יחיד. לפעמים הקונצנזוס הוא שבוחר. לגבי אריק איינשטיין, למשל, יש תמימות דעים בישראל. גם מבקרים חמורים במיוחד, יהססו לפני שיכסחוהו במחי מקלדת. מעין חסינות שכזו. שלמה ארצי, לעומת זאת, למרות שהוא ממלא בקלות היכלי תרבות ואמפי תיאטרונים  – אינו חסין מפני הביקורת.

הרצון שהדברים יגיעו לאוזן: ישנו מבקר יהיר, אגו נפוח, כל מה שמעניין אותו – ללטף לעצמו את האגו. אני ואפסי עוד. לא לשכוח: כול מעשה יצירה הוא טפיחה אישית על האגו. גם בקורת. כיסוח מפואר יוציא אותי יפה יותר, חכם יותר, נחשק יותר.

ישנו המבקר קדום הדעה: הוא שונא אמן מסוים – לא יעזור בית דין. הוא גם יוציא אותו  מרשימת המועדפים שלו.

יש מבקר שמראש מקבע עצמו לז'אנר מסוים. כל מי שאינו נמנה על הז'אנרים המועדפים עליו – נמצא מחוץ לתחום הביקורת שלו. יש מבקר שמתרחק מג'אז או ממוסיקה ים-תיכונית, הגם שבשני הז'אנרים האלה יש מוסיקה שעשויה למצוא חן באוזניו.

יש שמבחינים בין "ביקורת בונה" ל"ביקורת קטלנית-הרסנית". טענה שכיחה ולא מוכחת: הביקורת הבונה באה מאהבה, ההרסנית – מגאווה, מכעס, מתסכול.בקורת בונה? יש יצור כזה?  היא מעטה, אבל קיימת. לא תמיד מבוקר רוצה לשמוע את האמת הלא נחמדה, הגם שהיא הנכונה. האם אמן שינה את דרכיו היצירתיות בעקבות בקורת שקרא? – אני מניח שמעט מאוד. אבל זה קורה, וגם כותב שורות אלו, עם כל צניעותו, שמע לא אחת מאמנים – שלקחו לתשומת ליבם את הביקורת ואף תיקנו. אשריהם.

לסיום…

פעם שאל אותי מישהו איזו מוסיקה אני אוהב. 

לקח לי 15 שניות להתאושש מהשאלה. אמרתי לוסטיב טורה (הטרומבוניסט) מנגן  Misty עם ריי צ'ארלס בפסנתר. שמעת את זה? אז תשמע, אמרתי לו.
אומרים שבכול אהבה יש שחיקה. לי זה לא קרה עם Happiness is A Warm Gun של הביטלס.  לי זה לא קרה לי עםThe Rise and The Fall of Ziggy Stardust and The Spiders of Mars 
אני מת על גורן ברגוביץ' הסרבי, על חאריס אלקסיו היווניה, על סזריה אבורה מכיף ורדה ועל מרצדס סוסה מארגנטינה, על קית' ג'ארט מנגן באך, על טנגואים של פיאצולה שמנגן רישאר גליאנו, על "פרח" של פוליקר,  על "אנדר טרופיקאל מונלייט" של שלום חנוך.  על צליל הטבלה של זקיר חוסיין . זה לא ייגמר.
פעם קנינו תקליט או הקלטנו בצניעות על טייפ סלילים. היום כולם מורידים מוסיקה להארד-דיסק. מוסיקה נהייתה מוצר צרוב ויותר פיראטי מאי-פעם.
אני מאמין שמי שקונה דיסק חוקי, עושה זאת מאהבה למוסיקה. הוא מעדיף את המוצר האותנטי, כולל העטיפה המושקעת וכול הקוסמטיקה מסביב.
מה לשמוע? אלניס מוריסט, הדג נחש, בואנה ויסטה סושל קלאב, בארנבויים מנגן שומאן וצ’ייקובסקי בניצוחו של צ’יליבידקה, בילי הולידיי, צ’ט בייקר, ביל אוואנס, ליאונרד כהן, סטילי דאן. ז’אק ברל. מי אני שאחליט. חצי מדינה חוטפת כול דיסק חדש של שלמה ארצי. סימן שחצי מדינה אוהבת שלמה ארצי.
אני מאמין שהרוב מחפשים המלצה על דיסק בלי שיצטרכו לשבור את הראש למה התכוון כותב בקורת. דיסק קונים מאהבה, כדי שייארז בארגזים ויעבור איתכם דירה ועוד דירה.