אוהד חיטמן כותב את המחזמר של חייו, נוגע במהות הקשר בין יצר ויצירה. באלבום הזה הוא מצרף חלקי סיפור אישי ותוכן רגשי, ומה שחסר למחזמר – זו העלילה. אחרי "בילי שוורץ" הנפלא ברור, שהסיפור המוסיקלי הוא חלק בלתי נפרד מהוויתו כיוצר. האלבום
הפחדים מהתמעטות הטוב. המבט המפוחד מפני עתיד פחות טוב. נתיב השגרה מדליק איזושהי נורה אדומה. ה"בינתיים נראה לי שנשרוד" הוא צפירת הרגעה, כי הרגעים הנפלאים לא יחזרו. בינתיים אתה בשלב של לנצח את הפחד, אבל עם השאלה מה יהיה עם
בשיר הפותח "לנשום" שר אוהד חיטמן – "יום אחד בבת אחת נמוג הילד שחלם/ שיום יבוא ובו יגדל להיות מלך העולם", ואני שומע כאן, בצבע הקולי, את דודו עוזי חיטמן ז"ל. הכישרון עבר במשפחה. לאורך האלבום אני מתפעל מהכישרון המלודי
בקשה לימים טובים יותר, ואולי, מעבר לבקשה – ביטחון שבוא תבוא עליו שנה טובה. יש בשיר מים וים ופרפרים במשחקי לשון מטפוריים נחמדים, דקות מתוקות וליטופים של השמש. נשמע כטקסט ברירת מחדל. המוסיקה הסימטרית של אוהד חיטמן מתנגנת בקלות נעימה,
