אהבה של פעם בחיים הופכת געגוע. מחפשת לה חיים אחרים, אבל חוזרת אליו, גורמת נדודי שינה. פבלו רוזנברג עולה על הכביש הראשי לשיר את הסיפור שלו ברגש הומה, בעוצמה פנימית חזקה. מחליף הילוך. עובר ממקצב אמצע לדיסקו ב"את באה אלי
משהו טוב יבוא בסוף. על כך יגידו הציניקנים: אשר המאמין. מצד שני, ישנה תאוריה שאומרת: אנשים אופטימיים בריאים יותר וחיים יותר שנים. לא בטוח שאני מאמין בה, אבל לעצם העניין, גל דן עשה משהו טוב, כשנתן לפחות תחושה שלפחות ברמת
האדם בשברונו ובמצוקתו מול הטבע. למעשה הנתק בינו ובין הטבע על רקע המודעות, שכוחות הטבע הגדולים הופכים אותו חסר אונים. מבחינת האוהבת-מתגעגעת המיוסרת, העובדה שעולם הטבע כמנהגו נוהג – אכזרית, בטח אינה מנחמת. הטבע מעצים את הנתק. היא כבר לא
מה מצאה שם? מה חוזר אליה? האם התחושה היא מהות האמונה? déjà vu? האמירה – "מאמינה בניסים" נשמעת מעט פשטנית לתיאור החוויה המיסטית הבלתי מפוענחת. נס הוא משהו גדול מאיתנו שחוצה את כל חוקי ההגיון. לפעמים הוא קורה, ולפעמים לא.
מה מקור ההזדהות של גיא מנטש ויהל דורון עם דמויות נשיות אבודות? בשירים כמו "סעי לבד", "השמש תזרח", "אל תעשי מזה עניין" שומעים טון שירה כואב-דרמטי של גיא מנטש, שמציע לדמות נשית הצעות עידוד, בריחה ומיני הבטחות לטוב – "אז
גיא ויהל, יודעים לטעון כמעט כל שיר באווירה דרמטית. גיא מנטש שר ברגש רב "מרוב אושר את לא יכולה את לא מצליחה לנשום", ואתה מנסה להבין מבין השורות על מה הדרמה. מה מקור העצות שהדובר בשיר מציע לה "תצליחי לרחף
בדרך לאלבומם השני, חוברים רבקה זהר ולירון לב לשיר געגועים לירי קסום למי ש"בין כרובים מרחף". היא נזכרת בחייהם יחד. התיאור המינימליסטי מצליח לשדר קשר עמוק בין שניהם. הוא מואר באור שמבצבץ בין ענפים. מוטיב האור קיים בפרח הזהוב שהוא
