אין לי ארץ אחרת
אהוד מנור כתב את השיר בתקופת מלחמת לבנון הראשונה כמחאה מאוחרת על מותו של אחיו הצעיר יהודה במלחמת ההתשה. מנור טען כי השיר נכתב על מה שנחשב בעיניו הפקרת החיילים שלנו על קו התעלה מול הפגזות בלתי פוסקות של המצרים. מנור
אהוד מנור כתב את השיר בתקופת מלחמת לבנון הראשונה כמחאה מאוחרת על מותו של אחיו הצעיר יהודה במלחמת ההתשה. מנור טען כי השיר נכתב על מה שנחשב בעיניו הפקרת החיילים שלנו על קו התעלה מול הפגזות בלתי פוסקות של המצרים. מנור
כמה שפבלו חיכה לרגע הזה, להגיד "ערב טוב, קיסריה", מול חמשת אלפים איש מתמוגגים. אז "ערב, טוב, קיסריה!" תודה שבאתם ונתתם לי את הכבוד להגיד "ערב טוב קיסריה". לפניי עמד פה שלמה ארצי, ובחיים לא הייתי מאמין שאני אגיע למעמד שלמה ארציי
שאספר מה דמיינתי לרגע? דמיון כל כך פרוע, שאני מהסס אם לספר. אבל נלך על זה: ובדמיוני מיקי גבריאלוב מכריז על האורח הבא, והנה – אל הבמה צועד מבויש משהו הבחור הגבוה והנחמד הזה ששר את מיטב להיטיו הגדולים אוחז
בואו להופעה/הפתעה בלתי נשכחת של הטרובדור החוזר לימי בלפסט של השישים במאה ה-20 בהוליווד בול בלוס אנג'לס של המאה ה-21. Astral Weeks נחשב לאחד האלבומים הגדולים של השישים. הגרסה הראשונה יצאה ב-1968. ואן מוריסון שר בסוף Astral Weeks המקורי "אני
"האם זה אמיתי/ או רק חלום/ נלכדתי במפולת/ אין מפלט מהמציאות/ פתח את עיניך/ הרם ראשך לשמיים וראה/ אני בסך הכל נער עני לא זקוק לאהדה/ מפני שאני חסר דאגות/ פעם קצת למעלה, פעם קצת למטה/ לכל כיוון שהרוח
כותבים את שמו Armandinho, אבל יש לומר ארמנג'ינו. לא כל מה שהעין רואה, האוזן מסכימה איתה. תגידו ארמנג'ינו בברזיל, ותגרמו לכמה עיניים לחייך. הצליל ששמענו מהארמנג'ינו בזאפה גרם לאוזן להתענג והעלה חיוך גדול על הפנים. ערב ברזילאי באוויר. גם שגריר
פיק רוק אלקטרו פופ על רקע מדונות בתוך אמבטיה סטייל אמנות קלאסית (חוש הומור או רצינות לשמה? ולמה הן לא רוקדות?), טקסט אינסטנט שמחובר היטב לצלילי הדאנס, שאמנם – כמה לא מפתיע שולחים לרחבות בלילה. ריקוד שלא נגמר – כמו
ג'אז לרגעים "בלתי נשכחים"? למה התכוונו העורכים? האם לצלילים שמזכירים לנו רגעים כאלה בחיינו? שמסייעים בידינו לתחושת ה-דז'ה וו או אולי הקטעים כשלעצמם הם האולטימטיביים, ה"בלתי נשכחים". אחרי ששמעתי 13 קטעים, ג'אז מלודי להפליא, הייתי בוחר ב"ג'אז לרגעים רגועים". רגע
אלטון ג'ון – גם בגילו המתקדם – נשאר אקסהביציוניסט שבוחר לנגן בפסנתר אדום. לדבריו, לפני השיר החדש Believe, האדום מסמל אהבה, והוא עדיין מאמין באהבה. אלטון ג'ון קונצרט הפסנתר האדום. אלבום הדי.ווי.די. סובבנו מחוגים ל-2004. מנהרת הזמן מובילה ל-סיזאר פאלאס
המילון מגדיר "מוסיקת קאנטרי" כסגנון שמקורותיו שירי בוקרים ומוסיקת Folk. מוסיקה של מסורת. צורתה הפשוטה היא הסיבה שיש לה אינספור וריאציות על נושאים דומים, ממש כמו הבלוז. לשני הז'אנרים יש נושאים, זהים, וגם מוסיקלית – משיקים לעיתים. במהותה – מוסיקת
בואו ניזכר. נובמבר 2005. לפני 16 שנים. פיל קולינס עדיין בשיאו. הערב התחיל כצפוי במפגן תיפוף. קולינס לא שכח כלום מהמקצוע הקודם שלו (כמתופף "ג’נסיס") יחד עם צ’סטר תומפסון ואיש ההקשה לואיס קונטה הוא פתח עם הצגה עד הסוף. איחוד
רציתי לשמוע את דעתו של נתן זך על מוסיקה ישראלית עכשיו, אפרופו מפגש איתו ועם נורית גלרון לקראת אלבום שבו היא שרה משיריו. זך מזג לעצמו כוסית יין אדום והתלבט מה חריף יותר לומר – "דרעק" או "זבל". ואחרי ששמעתי – הבנתי שכשנכנס יין,
תחיית האינדי-בלוז-גאראג’ רוק? הצמד מג ווייט (שירה תופים) וג’ק ווייט (שירה גיטרה פסנתר) הוא האחרון שיעז להגדיר את התמהיל הנפלא-מוזר-מיוחד הזה. כל טרייק הוא סיפור אחר, צליל אחר, אווירה אחרת. וכולם ביחד הם תמצית הרוק שאינו פוזל למשהו, אלא אמנות
מוסיקת קאונטרי, עיבודי דיקסילנד. בלו גראס. ברוס ספרינגסטין הגיע לדאבלין לעורר געגועים ולהתגעגע בעצמו. מצדיע לשורשים של המוסיקה של אמריקה, שזה באיזשהו מקום נוגע לאירים. Eye On The Prize הולך לכיוון גוספל בשירה ודיקסילנד בעיבוד. וזה גורם לך לקום מהכורסה ולהצטרף לחוגגים ששרו עם ספירינגסטין
מי שלא הגיע להופעה הזו בפסטיבל ג'אז תל-אביב – לא הגיע לפסטיבל, ואני יכול רק לקוות שהטריו הזה או לפחות קהיל עוד יגיעו לנגן בארץ. קהיל, ענק ההקשה והמקצבים, מייצג את השורשים האפריקאים של הג'אז בדרכו המאוד אקזוטית. הוא מגיע
האלבום האחרון שג'ון, פול, ג'ורג' ורינגו הקליטו ביחד היה ‘Abbey Road’ של 1969, למעשה אלבום שירת הברבור של הלהקה. 'Let It Be', הוקלט שנה לפני ‘Abbey Road’, אבל הוצאתו נדחתה ל-1970. תאריך יציאה: 8 במאי 1970, זמן קצר אחרי שהחבורה
לשמוע את ג'ולייט גרקו זה כמעט כמו לצבוט את עצמך, כי גרקו היא באמת אגדה שנדמה לך שהעלו אותה מהאוב, כאילו הגיעה מעולם של רוחות רפאים. הפנים הלבנות האלה, האיפור העמוק הזה, הלב הזה שעדיין פועם מאחורי הבגד השחור. והיא
יפיופה בואי אלי / תני לי נשיקה על השפתיים/ יפיופה בואי נעוף הלילה לשמיים. "יפיופה" הוא קורא לה. מה קרה ל"יפה שלי?" למה-מה? "יפיופה" יותר מעודכן? ואולי זה הראש שלהן, שיקראו להן "יפיופות". אלו אני בחורה, הייתי נעלבת. כל זה
ב-13 ביולי 1990 עלתה עפרה חזה בכל הדרת הלבוש התימני המסורתי, ממש כמו בטקס חינה אל במת הפסטיבל במונטריי. הימים ימי הגאות הראשונים של ז'אנר מוסיקת העולם, ופסטיבלי הג'אז פתחו השערים בגדול למוסיקה אתנית. חזה הגיעה אז למונטריי במעמד של
כמה שעות אחרי ששמעתי את הדיסק החדש, התייצבתי למופע הבכורה, או כמו שנהוג בימינו לומר – ל"השקת הדיסק", לשון הורדת הספינה החדשה למים. קברניט הערב התיישב במרכז הבמה והנחה את ספינתו למשוט במבוכי קיומנו היהודי בארץ הזו, נכון להיום. באולם
אביב גדג' זקוק דחוף לקרן שמש. העולם מסביב מוביל לתהום, אנשים צבועים, שקרנים, חיים מצרותיהם של אחרים, גם האלהים איננו, הוא הפך לאחד האדם. מה שנותר זה אלהים שהם (האנשים) יצרו בצלמם. גדג' כתב על סביבה אנושית חסרת צלם אנוש,
"מבדידות האנשים הופכים קשים", קובע המשורר המתאר סיטואציה של מתבודד ליד מימי הנחל. אז מיהו הדובר בשיר? – אחד מאותם שיוצאים "נשכרים" מהבדידות, לא מאלה שהיא הופכת אותם "קשים". הוא מהנשכרים: יושב על שפת הנחל, מקשיב לקול המים המפכים, מביט אל
הגעתי עם הר של ציפיות. ביל פריזל (57) נחשב ההיילייט של כל פסטיבל ג'אז, מסוג הנגנים המסומנים כאסורים להחמצה, יוצר אקלקטי, אחד הגיטריסטים היותר מיוחדים בסצנת הג'אז מאז שנות השבעים, בעל יריעה סגנונית רחבה, נגינה נדירה במבניה, בטכניקה. ואם להתחיל
ג'אז איטלקי הוא אורח קבוע בסדרת הג'אז במשכן. מה זה ג'אז איטלקי? הפסנתרן סטפאנו בולאני אמר לי פעם שהוא לא מכיר יצור כזה. בשביל בולאני – ג'אז הוא שפת החופש. האימפרוביזציה מאפשרת לעשות כול מה שבא לך לעשות – ישן, חדש, פופ, אוונגרד, סולו
מה הם שורשי המוסיקה הישראלית שכתבו מלחינים כדוד זהבי, נחום נרדי, מרדכי זעירא, עמנואל זמיר, עמנואל עמירן, משה וילנסקי, דניאל סמבורסקי? אחרי ששמעתי את "דבקה פנטזיה" – האלבום וההופעה, הבנתי שלא חקרנו אותם מספיק. שלא חיפשנו אותם. למעשה, זה מה שעשה ישראל בורוכוב, מוסיקאי
לריקי גל מריעים באמצע שיר. אי אפשר להמתין עד שתגיע לסופו. זה הניואנס בהגשה, באינטרפרטציה, מנקודת הזמן בה היא נמצאת, יש לה הג'סטה הזו, עד שאינך יכול להמתין למחיאת הכף בסוף השיר. כמו נטענה מחדש, טוענת את השיר בעוצמות מחודשות של אהבה, תשוקה,
"קומוניקטיבי" – היא קראה לאלבום החדש שלה. אני מקבל אותו כמה רגעים לפני שנינט טייב עולה להסביר לעיתונאים את לוח הזמנים של המפגש. יאזינו לכמה שירים. היא תחזור להשיב על שאלות. בסוף תבצע שיר מהאלבום החדש. אחר-כך, בחדר אחורי של האוזן השלישית, שוחחנו על
כמה כואב לך אני יודעת/ כמה כואב לך/ תכאב/ תהיה עצוב/ אל תיכנע לפחד/ תאהב אותו/ תשקה אותו/ תן לו לאכול/ שיגדל, שיגדל// ותן לו ללכת/ תנשק מרחוק/ תן לו ללכת/ תשחרר שילך ויבוא/ לפעמים// כמה כואב לך אני יודעת/
אור ירח שנשפך על פסגות ההרים. אוויר הרי גליל צלול כיין. יין טוב שזורם מהיקב. כרמים מסביב. וריטה. מה אפשר לדרוש עוד מהחיים. התקרבתי לבמה לצלם, ואז הרגשתי טפיחה קלה: מאחורי ניצב מישהו שהציג עצמו כ"שומר הראש של ריטה". ביקש
שנים אני מחכה למופע פסנתר בפסטיבל הפסנתר מארח. והנה: קיבלתי אחד כזה.מופע פסנתר. יוני רכטר, נסיך המוסיקה הישראלית, עשה בחירות אטרקטיביות לערב הזה: הוא החזיר לבמה את אבנר קנר, חברו ללהקה "14 אוקטבות" (1974), הוא בחר לאלתר עם אלון יבנאי – פסנתרן שפועל בניו-יורק – פסנתר מול