נדב דגון

הטון הנמוך של שני פונה משדר תחושת געגועים עמוקה למי ש"עטפה" והייתה "מפרץ" והרגיעה ב"מילים ארוכות". מעניינת הפנייה שלה לדמות הנאהבת בלשון זכר – "פעם הייתי ילד", כאילו הילד הוא מהות שלזמן ילדות, שבו הילד מחפש את הרוגע והחום. זהו

לשני פונה אין שאלות. רק תשובות ותודות. היא שרה לאב שליבו פועם בליבה. עומד איתן ונשגב לצידה. מודה לו על האור והגנה. דמות אב פרטית?  דמות אב אלוהית? התשובה אינה רציונאלית. רגש לפני היגיון. כל אחד ייקח את השיר לכיוון