נתן אלתרמן שימש השראה למלחינים בשירים רבים, לעיתים לא פשוטים מבחינת תוכנם, אבל קורצים בקצב ובמשקל. "עוד חוזר הניגון" שנכתב ב-1938 ופותח את מקבץ "כוכבים בחוץ", מהווה מפתח לשירת אלתרמן וגם לסוד הקסם המהלך על מלחינים וזמרים. ניתן לזהות בו כמה מתכונותיה
זהו שיר ישן/ על אניטה וחואן/ גבהו עשבי הזמן/ והשושן פרח עם החוחים/ הם שייכים עכשיו למלאכים" מעטים הם השירים שהעניקו להם שמות נוספים. "שיר אהבה ישן" הוא אחד כזה. רבים מכירים אותו בשם "אניטה וחואן". במקור כתב אותו המשורר
השבוע כתבתי על "יעלה ויבוא" חלק ב' בפרויקט המחווה המוקדש לשיריו של יורם טהרלב. כששירים חיים לא חושבים על מוות. פתאום נחתה הידיעה. הופעלו הארכיונים. בן 84. הכרתי אותו בעיקר מפגישות בסביבת בית העיתונאים בת"א. הזקן הלבן העבות והסנדלים. שולחן
הניגונים האלה של שיריו של נתן אלתרמן ממשיכים לחזור ולהפעים. מלחינים וזמרים תמיד נמשכו אליהם, הפשוטים גם המורכבים, לפעמים הביזאריים. האוסף – שמכיל מבחר מהמנגינות והביצועים מהיפים בזמר העברי. תערובת מייצגת של מוסיקאים – מרדכי זעירא, משה וילנסקי, נחום היימן, סשה
ההפתעה: שיר שלא נחצ'ה כתב את לחנו, אלא רק את מילותיו. את השיר הלחין אפי נצר, בן גילו, וכך ארע הבלתי ייאמן: שני מלחינים מובהקים של הזמר הישראלי הקלאסי משתפים פעולה בשיר אחד. נחום היימן ז"ל כתב על יום מותו. כרך
שירי נחום היימן כפי שלא נשמעו מעולם. אחרי שהאזנתי, אין לי ספק: ככה יש להאזין להם. סי היימן ואלעד שודלר בסיוע המעבד משה לוי העניקו להם את קווי מתאר חדשים מדוייקים מאוד. החוכמה: לא לרוץ לפני השירים, לתת למילים להישמע,
הפרויקט של רביבו חוזר לאחד השירים היותר מוכרים של המשורר נתן יונתן, ערב יום הזיכרון לחללי צה"ל בשנתה ה-70 של המדינה (*). יונתן כתב על זמניותם של החיים, שכתיבת השירים היא חלק ממנה, מסתיימת – עם המוות. יונתן מעמיד את האדם
נחום נחצ'ה היימן היה נסיך המלודיה, מלחין שהצליח לתת למילה העברית חיים מוסיקליים ייחודיים עד כדי יצירת תחושה של לחן עברי מסוגנן, בשזירה עדינה של השפעות. איפה להתחיל? "רק הד קולך", "ריח תפוח ואודם שני", "אניטה וחואן" בביצוע הפרברים, "מרדף",
את "תיבת הזמרה נפרדת" כתב נתן אלתרמן ב-1938 בננסי שבצרפת, שם התגורר במשך שנתיים. בשיר מתאר אלתרמן את רדת הערב על עיר אירופאית כפרידה מ"תיבת הזמרה", אביזר מיושן שאפיין את שווקי אירופה. המשורר מתנבא על אירופה של סוף שנות השלושים של
שמעתי את הביצוע של חוה אלברשטיין בטרם הגרסה של סי היימן המופנית ומוקדשת לאביה, נחצ'ה, לאחר מותו. שיר עצוב, הגם שמילותיו אופטימיות. היינו כה שונים, עכשיו אנחנו דומים. הכל בעצם טוב. שאלת ה"מתי" היא יותר שאלת ה"איך" קרה שחלה ביניהם
גם אחרי הגרסה זהו של סי היימן, נורית גלרון היא הזמרת של השיר הזה, ששמענו לראשונה באלבומה "אני ראיתי יופי" (1982) הביצוע של גלרון בעיבוד משה לוי נשאר האולטימטיבי. הדמיון שמוביל אותה מחדר ילדים ("סוס מעץ מוטל בחושך") דרך ציפורי
נתן יונתן כתב שיר מטפורי על הנופלים ככלל והנופלים כפרטים. החול יזכור את האובדן הגדול של הנופלים (הגלים) אבל לא יזכרם כפרטים – להוציא את אלה, שעברו עליו (על חול החוף) באחד הלילות – "זולת ההם אשר עברו עם רוח לילה מאחר"
אין כמו אהוד מנור לקשור נופים לגעגועים. אין כמו נחום היימן לתרגמם לצלילים תואמים. אין כמו חוה אלברשטיין להעניק להם קסם ועומק אישי – הפרשנות המיוחדת שבלעדיה השיר לא היה נשמע אותו שיר. הנחל שלמרגלות הכרמל לקח את מנורלמחוזות נוסטלגיים
