אני מתבונן בפנים החרושות של ג'קו. כמו סותתו לפסל. כל קמט. כל חריץ. והעיניים. אומרות כאב, עוצרות סבל. לא אומרות שירה, לא מוסיקה. אבל ג'קו, אבא של יודקו שר, וצריכים לשמוע את הטונים כדי להבין ששירה הייתה בשבילו דיבור, אמת צרופה.
יודקו מספר, שמאז שהוא זוכר את עצמו, הוריו שרו. כשלאבא מלאו 82 ולאמא 80 – החליט לתעד. הקליטם – ללא ליווי, נטו. שירי יהדות סלוניקי, שירים בלדינו. רק כששמע את ההקלטות הבין – אבא היה "זמר ענק". זה מעניין. עד שאתה לא מוקלט – אתה איש ששר. מרגע שאתה מוקלט – אתה זמר.
יהודה הנציח את אבא ג'קו, לא את הזמר ג'קו. כלומר – איזושהי אמת חיים צרופה שמגיעה משירים שרבים מהם משוייכים ל"נחלת הכלל". שירה כמהות חיים. פוליקר יכול היה להשאירה (את השירה) עירומה כביום היוולדה והכי אותנטית, אבל מהות הפרויקט – לייפותה, להפוך את שירת אביו ואמו (שיר אחד) לדיסק פופ מפואר. כשג'קו שר "אמרי לי נערה", שורה ראשונה ללא צליל ליווי, אני שומע לשניות שירתו הנקייה – באקפלה. ואז נכנסים הגיטרה והתופים. בסיס שירת ג'קו הוא כמובן עממי. מצד שני ללא החיבור לכלים החשמליים, רוב הסיכויים שקולו לא היה נשמע. ופוליקר רצה שקולו יישמע.
המחווה-הנצחה הזו באות מאהבה עמוקה להורים, רצון לקשר מתחדש עם עברו. אבל זהו גם פרויקט מוסיקלי, הטכנולוגיה מתגייסת לדואט הזה – מוסיקת עם במהדורת העכשיו. אצל פוליקר היא מגיעה ממקומות של אמת, לא ממחשבה – האם יורידו את השיר, בטח לא על הלהיט הבא לרדיו. פוליקר כבר שר בשביל האמת שלו, למעשה בשביל ההיסטוריה. כשתודעת ההווה פוגשת את זיכרון העבר – לא מחפשים את הלהיט הבא.
את אמא, שרה, פוליקר לקחלרחבת הריקודים ב"האפודונת", שיר יווני שמח של תיאודורידיס ואולנדזוס. גם "לימונרו" בעיבוד שמזכיר מוסיקת מערבונים – שופע שמחת חיים ואופטימיות. וברוח הזו, מגיע שילוב יפה של יוונית ולדינו בשיר Medianoche – "חצות הלילה", בעיבוד ספרדי רקיד לטקסט לא ממש אופטימי – "חצות לילה/ רק אני ואנחותי/ הולך וסובב לי בלילה/ משוטט עם כאבי/ וליבי הולם/ אל זאת שלקחה אותי שבי/ אהבתי לא חלפה/ אבל אהובתי רחוקה".
החשש בפרויקט כזה – שהתזמורים יישמעו שעטנז, עירוב מין אחד באחר. פוליקר ניסה ליצור דיסק שיישמע אורגני. לעיתים חשים ב"תפרים" – בעיבוד הרוק-פאנקיי ל"אהבי אותי" (מילים ולחן … נחלת הכלל) אבל בשיר היווני "אין בך כלום, אך יש בך משהו" (ניקולאידיס-ד'אנג'ליס) – הליווי נשמע פשוט ואותנטי יותר. מעניין ומיוחד – השילוב בין דיבור ושירה ב"היתומה והאסיר" מעין דיאלוג על רקע אונס בין נאנסת ובין הבחור שנידון לשבת מאחורי סורג ובריח. שיר איטי ונוגה במיוחד בפרויקט. התיעוד של האב המדבר (גם בעברית) נמשך ב"נאני נאני" – ג'קו מספר איך הוא גידל את ילדיו (מורדו, משה, יודה) על שיר הערש היווני העממי הזה. "נוסע מסלוניקי" – בלוז יווני מלנכולי איטי על בחור אומלל שמבקש מהבחורה להכניסו פנימה "די לסבול/ כאב וצער/ עד מתי תהיי אכזרית/ על נשמתי אינך מרחמת".
הסיום: אבא ג'קו מספר בקולו מיוסר את "הסיפור של ג'קו" – שמגיע עד הרכבות שלקחו אותו ואת משפחתו למחנות מסלוניקי לפולניה.מוסיקת רקע בסגנון יווני אט אט מגבירה את תחושת הצער.
זה פרויקט שפוליקר היה חייב לעצמו. ההגשמה היא ישותו-מהותו כאדם וכיוצר מודרני שחובר למחוזות עברו טעון במטעני רגשיים, שיש בהם הרבה יותר מאשר רק געגועים להורים. יהודה פוליקר ניסה לחבר ג'קו ושרה פוליקר של פעם ליהודה פוליקר של היום – והצליח להקים גשר מוסיקלי אותנטי מרגש.

צילום – פוליקר: מרגלית חרסונסקי