עיון ביקורת

אלון עדר ולהקה , השמרנים שוב באופנה, האלבום, השקת האלבום (בסקולה ת"א, ינואר 2017)

מוסיקה הופעות, מוסיקה ישראלית

מעטפת הדיסק היא מַראָה (Mirror) אשר מעוותת את פני המתבונן. אין עליה שום סימן – לא תצלום, אפילו לא שורת כיתוב אחת, שתזהה האלבום עם אלון עדר.
שננסה לתהות על קנקנו? מצב של אבדן זהות, ניסיון להביט במראה ולברר מי ומה אתה, ואיפה אתה חי. רוצים לראות את הפרצוף של האמן? תתחילו להאזין. יש כאן 14 שירים שישרטטו דיוקן של אמן צעיר שחושב מבוגר, והוא אינו אופטימי.
אלון עדר הוא אמן אינדי בעל תעוזה, אחד ממייצגי המהפך במוסיקה המקומית. אמני מוסיקה  צעירים אינם יוצרים עוד לפי תכתיבים מכל סוג (חברת מוסיקה, להיטים לפלייליסט של גלגל"צ). הם משקיעים בעצמם ללא בדל של התפשרות. אומרים את מה שיש להם לומר. הקהל תומך, משקיע ומצביע ברגליו.
אנחנו בבסקולה בת"א. השקת האלבום. צפוף עד דחוס. אני מופתע. לעדר יש כבר עדר של עוקבים (לא בדיוק "מעריצים"), ששרים את השירים, מהסוג שיסחטו ממנו עוד שיר בסוף ההדרן. המוסיקה של עדר אינה אחידה. מהלכים לא צפויים. רוק, פאנקי, פופ, פולק, קאנטרי. עיבודים עשירים, מלאי דמיון. הקפדה על הרמוניות קוליות. מבנים מלודיים מורכבים. תזמורים עשירים. טקסטים, שנוגעים באספקטים של קיום, יצירה, הוויה. יש לו מה להגיד.
בשיר "הרבה להגיד", המסיים את האלבום, אומר עדר: מהפחד והמצוקה נולד שיר, נכתב מעצמו. אין צורך במילים רבות. זה העצב, הפחד, הלבד, שכותבים את השיר. המוסיקה תאמר הרבה דברים שלא נאמרו בשיר. המוסיקה – אינם משקרת. המנגינה הנוגה, הטון הגבוה המיוסר משדרים את המצוקה. העיבוד מגביר את התוגה. אלון עדר שר גם את מה שלא נאמר בשיר, ושירתו הרגשנית משלימה את החסר. השיר הגיע לקראת סיום ההופעה, לפני "קצת אהבה לא תזיק". עדר משכיב עצמו על ספת הפסיכולוג ומחייך. לא ממש לוקח ללב ולריאות. לא ממש מלודרמה. לא דרושה פסיכואנליזה. המוסיקה היא מרפא: כמו בקליפ, העצבות מהולה בהומור, אינה תלויה בזמן. תעבירו קו מהבלוז עד פופ שנות השישים. תעברו גם דרך הביטלס. מעדיף חיוך מאשר דכדוך.
אלון עדר פתח בשיר, שפותח את אלבומו  החדש, "שמרנים שוב באופנה", שמתחבר עם השיר הלפני אחרון באלבום – "היום בישראל". תשובות חלקיות משמעותיות לזהות הקיומית נכון לעכשיו, הנושאות אופי חברתי פוליטי מפוקח, היבט רציונלי, חיוך סרקסטי של איש תל אביבי על מדינה שצועדת לאחור, פונה אל "חכמי החלם", אנשים מסוגו, לצאת מההלם, להדליק את השכל, לצאת מהאבל.
ב"היום בישראל" מציע עדר: "תשמור על ראש קטן, טפח את הבועה/ גם ככה בקרוב שוב יגמרו להם ת'צורה/ אז בוא לתל-אביב תשכח מכל השאר". אסקפיזם הוא גם סוג של תרופה. בלוז יותר נכון לתיאור המצב. בשלב ההדרן הוא שר בסולו קלידים את "השלב הבא": "אל תברח/ אין לאן/ אין לאן/ תתכווץ ותרעד/ בן אדם לבד". השלב הבא? – לא קיים. הבחינה העצמית המפוקחת מעידה על היחיד המנוכר. ששר "רק לעצמי אזרח/ עם שמש ממזרח" ("אזרח השמש ממזרח") או חי בפחדים איומים (המוות, השקט שמוציא מהדעת, אפילו ילדים מגבילים) בתוך חיים מסובכים בשיר "תעצור לי".
תרופות למצב: יחסים עם האהובה. מתוך החרדה הקיומית הוא נשען עליה. היחסים איתה נתנו הצלה וסיבה. (השירים "אל תעזבי אותי", "שנים"), וגם "שיר לאמא". הבחור הבוגר מנסה להחיות את הזיכרון בתחושותיו להמחישו בריחות של עוגות, במראה של ידיים אוהבות, לא רק להיזכר באימו ולא רק לא לשכוח את כל הטוב שהרעיפה עליו, אלא לחוות אותן תחושות ביטחון אולטימטיביות של ילד, שעדיין לא התערערו. הלחן והקצב מעלים את אלון עדר לנתיב הגעגוע, לימים שנעטף בחום אימהי. מסוג השירים שמתכתבים עם נכסי המוסיקה המקומית. לחן, הרמוניה ועיבוד חוברים ליצירה קטנה מופלאה. לביצוע השיר הזה  הזמין אלון עדר את שלישיית "ג'יין בורדו". זו אינה הפעם הראשונה שהם  מתארחים זה אצל זה. הקשר ביניהם לא ממש קוהרנטי. הצליל והסגנון של "בורדו" (פולק קאנטרי) אינם מתכתבים עם המוסיקה של עדר. ארבעת השירים עם ההרכב הזה לא הוסיפו להופעה שלו. אבא יהודה עדר עלה לפרגן עם "פנס הרחוב" של "תמוז" ורונה קינן הפתיעה בסיום, כאשר הצטרפה לשיר המצוין "בואי נחמה" של רן דרום, שיר מחאה של מבואס, המבקש הצלה בימים קשים של אין שלום – המושר גם בערבית.
באלבום החדש, כמו גם במופע ההשקה, מנתב עדר  מסלול אל השורה הראשונה של היוצרים במוסיקה הישראלית לדורותיה. יוצר, מוסיקאי וזמר שסגנונו אותנטי ובלעדי.

רשימת שירים השקה: השמרנים שוב באופנה, כל טיפה של רגש, העתיד, שנים, בראש המשורר, אזרח השמש ממזרח, יומבו, איך אפשר – עם ג'יין בודו, מעגלים עם ג'יין בורדו, שיר לאמא – עם ג'יין בורדו, האריסון עם ג'יין בורדו, אל תעזבי אותי, פנס הרחוב עם יהודה עדר, הרבה להגיד, קצת אהבה לא תזיק הדרן: השלב הבא, משהו אחד להפסיד – שיר חדש, בואי נחמה עם רונה קינן, הסרט ששיחקנו בו נדם, יש.

נגנים:  ספי ציזלינג – חצוצרה, נדב הולנדר – בס, קלידים, אבנר קלמר – קלידים, רן דרום – גיטרה

צילום: מרגלית חרסונסקי

הרבה להגיד

קצת אהבה לא תזיק

השלב הבא

בואי נחמה עם רונה קינן

גלריה
דירוג:
שתף דף זהBookmark and Share

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *


7 − = 4