עיון ביקורת

אמיר דדון, לבחור נכון (הליקון, ינואר 2018)

מוסיקה ישראלית

הסיום "סוף ימיי" (יהונתן גפן-דדון) משאיר אותך במצברוח קודר. אמיר דדון שר אותו בטון עגמומי שעובר לאורך האלבום: "אני לא התחלה של שום דבר/ אני רק חוליה אחת בשרשרת/ כמו כולם כאן רוצה להשאיר חותם/ רוצה שיזכרו אותי/ שהייתי כאן/ בסוף ימיי/ ימשיך הכול לזרום גם בלעדיי/ מאומה לא איתך/רק חיי". כמה עצוב.
העיבוד – הלמות קצבית, שטוענת את השיר במתח. מילים נוקבות, מחלחלות ומרעידות.
אלבומי השלישי של אמיר דדון רובו במצברוח מלנכולי. קול  קודר, שמגיע מתוך הפנמה של מילים. הכאב הוא מוטו, אלא שלא הכל שחור. "מתוך הכאב" – משהו נולד. מה סיבת הכאב, מה הפחד? על כך אין תשובות, אבל אתה מאמין לטון שמכיל כאב וגם נסיון לחפש אור בקצה מנהרת החושך. גם ב"בואי הראיני", שכתב לו נתן גושן – דדון שר על כאב ועל דף חדש ונר שדולק. האמירות האלה נשמעות לעיתים סתמיות משהו, אבל היתרון של דדון שהוא יודע לקרב אליו טקסטים פשוטים ולהפנימם. אפשר לכנות את מה ששמעתי באלבום הזה -מלנכוליה אקספרסיבית, לא דכאונית. כזהו גם השיר "להיות שוב" (של יעל היים ואמיר דדון) עם הזמרת הנפלאה, רז שמואלי בעיבוד אקוסטי, שיר שמדבר על פחדים, דממה שמשתקת ורצון לעבור את היום והלילה ולהגיע לשלווה.
"כל יום כמו נס/ שמור עליה אני מבקש/ בקושי מסוגל לנשום/וחושך מעל פני תהום",  שר דדון ב"כל יום כמו נס". דדון נע בין תחושת חרדה קולקטיבית – "ואין שומר בעולם", ובין תחושה אישית – "שמור עליה אני מבקש". דדון לא ממש מאמין בנסים. הייאוש זועק מהשיר, עובר ממלנכוליות של טון קודר לזעקה מלודרמטית שמשדרת את תחושות הייאוש והחרדה. ההפקה המוסיקלית מעצימה את התחושה. אני מאמין לו שכך הוא חש. וושוב – זה אמיר דדון רגשני שלא ישיר שיר, שהוא אינו מזדהה איתו עד הסוף.
ב"אם הייתי מוכן" (גלעד כהנא-דודו טסה-דודו טסהאמיר דדון שר על הפרדוקס המהותי בזוגיות קבועה: מצד אחד השאיפה לטוב שבזוגיות, למישהי שתיתן כתף, שתבין ושתציל. מצד שני: אי היכולת להתמיד בזוגיות הזאת בגלל שלה יש עולם משלה, שהוא אינו מוצא בו מקום, מפני שתמיד, לפי דבריה, יפול דבר.
הבית האחרון –  "ולמה עוד בונים בתים מאבנים" מציב את השאלה – למה בני האדם ממשיכים לשאוף לזוגיות המגבילה אותם, בונים בתים מאבן, שלכאורה מסמלים יציבות, אבל ברובד מטפורי שני – מציבים גבולות קשים -השימוש באבן בהקשר הזה שולח לביטוי "לב אבן", שמפנה לצד הנפשי והרגשי.
אמיר דדון שר את השיר בסערת נפש דרמטית. הקצביות (דגש על בס) מעצימה את הנרטיב עד לשיא ב"אם הייתי מוכן להיות". אבל לוקח אתנחתא ב"ולמה עוד בונים בתים מאבנים" בצלילי פסנתר, כמו כדי להפנים הרהור על מהות הבעיה, ואז חוזרת הזעקה בתזמור כבד כדי להחזיר למציאות הקשה. האזנתי פעמיים ושלוש, והשיר הזה גדל עלי מהאזנה להאזנה.
"מתי אלמד לבחור נכון/ להאמין, לראות שטוב/ בלי להביט שוב לאחור/ לבחור נכון" – דדון שר העימות בינו ובין עצמו אינו פשוט. השיר הוא ניסיון למצוא תשובה – כיצד להילחם בשגרת העבר  ולדעת לבחור בטוב העתידי  "מבלי להביט לאחור". כל החיים הם השוואה ביחס למה שהיה. הבחירה הנכונה תהיה, כאשר נהיה מסוגלים להשתחרר מהתלות הזו. החיים מתנהלים עכשיו, והבחירות שלנו אמורות לתת מענה לקיום בהווה מבלי לסחוב את הגיבנת של העבר. הקונפליקט הוא בין הרצון  להשתחרר מהעבר ובין הצורך לזכור אותו. דדון שר את המאבק הפנימי בתערובת של התפקחות – בחלקו הראשון של השיר, ושל התרגשות בטון  מעצים את הדרמה האישית בחלק השני, מצליח לטפס בסולם הרגש ולשכנע שהקונפליקט הוא קיומי. צליל פסנתר מעניק את האינטימיות הראויה לשיר כזה. בחלק השני מוגברת עוצמת הנגינה כדי להביא את השיר לשיא התרגשות, ועדיין הפסנתר מותיר אותו מופנם ונוגה.
"בואי נדבר בינינו/ ספרי על כל מה שעברת/ אין מי שישפוט אותנו/ עכשיו זה רק אני ואת/כל כך יפה, כל כך יפה" – שיר על משבר ביחסים. רוצה לדבר. לא מוכן לוותר על הקשר. אולי לטפל בבעיות על יסוד מה שהיה ביניהם. היא עדיין כל כך יפה בעיניו. הוא מבקש לבחון דברים על רקע העובדה שאהבתו עדיין חיה וקיימת.
דדון מאפק רגש כדי לא לגלוש לדרמת יתר, מה שמעניק להבעה אמינות גבוהה. המוסיקה – בלדת אמצע מלודית להפליא, עיבוד אווירה שמעצים את תחושת הקדרות האישית. 

חריג קצבי: "עוד נוסעים  – כשאהוד שר" (הקלטה במהופעה חיה)  –  נסיעות של פעם על כבישים מולידות  זכרונות וגעגועים. כשהיינו צעירים, הכל נראה אחרת. דדון שר על התרחשויות, שממרחק הזמן נראות ראשוניות, תמימות, אמיתיות, גם רומנטיות. יש כאן פרטים קונקרטיים: "באר שבע גיל עשרים", מרתף מוסיקה וגם השירים של "אהוד" (בנאי) שממלאים בתחושה של אושר ושמחה.
הנסיעה ההיא עדיין נמשכת "בראש". האם המציאות של אז נראית יפה יותר מהמציאות של עכשיו? מה סיבת הגעגועים האלה לנסיעות של פעם? על כך השיר אינו נותן תשובות, אבל המוסיקה, הקצב, הטון המתכוון מעלים למסלול הגעגועים. אמיר דדון חי לחלוטין את התחושה. הוא נמצא שם – ימים שחלמו לבנות בית משירים, כששיריו של אהוד היו השראה. דדון הוא זמר שמצליח להעביר שיר למגרש התחושתי הפרטי שלו, גם אם לא כתב אותו, ובשיר הזה הוא נשמע הסונגרייטר שחובר לסינגר הנוסטלגי, והוא אותנטי ממש כמו בכל האלבום הנהדר הזה.

דירוג:
שתף דף זהBookmark and Share

One thought on “לבחור נכון

  1. מאומה לא ייתם רק חיי. יש טעות.
    (תמי)(16/05/2019)

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *


9 + = 15