עיון ביקורת

אסף אמדורסקי , “מנועים שקטים” מהמערה החשמלית ת”א מרץ 2000 להיכל התרבות ת”א מרץ 2019 (מרץ 2019)

מוסיקה ישראלית, מוסיקה ישראלית פלוס

חגיגות של “אלבומי מופת” הפכו מקדמי מכירות יעילים במוסיקת הפופ המקומית. אין צורך במאמץ יחצני. הסולד אאוט יירשם תוך שעות ספורות.  כשאין חדש אטרקטיבי להציע – חוגגים על הישן.
אסף אמדורסקי חוגג 20 ל”מנועים שקטים“, אלבומו השלישי, שיצא ב-1999.  דווקא על רקע הגעתו של האלבום לאולם הקונצרטים של הפילהרמונית (28 במרץ), אני נזכר בהופעה מיוחדת, בלתי נשכחת של אמדורסקי של “מנועים שקטים” שנערכה מתחת לפני הקרקע במרץ 2000.
האירוע התרחש בחניון מינוס 3 בדיזנגוף סנטר בשישי בלילה. זה נראה כאחד המקלטים האטומיים של העיר. התקרה נשענת על עמודי ענק.  אולי כל הסנטר יושב על זה. תפאורה דקדנטית טבעית. בטון, שערי ברזל. חלל ענק, אלפיים איש מסתובבים בין קירות ועמודי בטון. עטלפים חוצים את ה באוויר. הוודקה זורמת. ראיתי את אמדורסקי מרחק 60 מטר. תפסתי זווית לא רעה, ליד בר המשקאות הקדמי  (15 שקל שקל בקבוק גולדסטאר) בסוג כזה של מופעים, המיקום קריטי.
אמדורסקי, בלונד, מעיל שחור, יושב על הפקת ענק. מכונות סאונד, מסכי וידאו, גיטרות, תאורה טובה מאוד. “מנועים שקטים” הכתיב קונספט מועדוני. לקח את הלהיטים ועשה להם פרודקשן. צריך לשפוט את העסק לפי הקונספט. זה לא קמלוט (אז המועדון הקטן שהוקם בשנת 1994 בפינת הרחובות בן יהודה ושלום עליכם בתל-אביב)  זה מופע מולטימדיה שרוצה לנצל חלל ענק.
אני מתקשה להגדירו. הוא לא הרוקר הגדול. הוא לא פופ מיינסטרים לילדים. אבל הוא מוסיקאי נהדר, מלודיסט בחסד והוא שופע רעיונות עיבוד והפקה.  המוסיקה שלו רומסת גבולות – גם של גיל, וגם של סגנון. אמדורסקי  כאילו בא משומקום.  הבגרות המוסיקלית, המיומנות כמפיק הם שפותחים אותו כפרח מרהיב. אמדורסקי יצר פסקול חורפי, פיוטי, ריחופי, אמיתי.
המילים הקשות עטופות במוסיקה שקטה, צלילי אמביינט, רכות נסבלת. המנגינות והעיבודים משדרים השראה מהסוג הכמעט פיוטי. ב”15 דקות”, שומעים טקסט של זרם מחשבות, שמקבל נפח בזכות “בימוי סאונד” עם הרבה השראה. הטקסטים – יאוש, אובדן תקווה, אהבה שוקעת, שקר מכושף , עיניים שוקעות עמוק בתוך חלום כהה, התקפת לב באישון הלילה.
תיכנותי הסאונד הם מעין סאב-טקסט, פסקול שמתווסף ליצירת אווירת השירים. אמדורסקי נותן לשירים מרחב צלילי אקוסטי של הזיה, מייפה אותם בפסקול אמביינטי, בצלילי הקשה חרישיים. ב”התקפת לב” הטון של אמדורסקי עצוב, וההפקה הזויה מוסיפה מימד מופלא. גם הטון השברירי בקולו של אסף ועיבוד האווירה הרך ב”רוך וקושי” משקף את התחושה הפנימית: “איך נתת לשעות ההן לגווע פתאום, לנשור כלא היו”. “גשם כבד” מזכיר בין השאר גם את הקונספט של פינק פלוייד.
אנחנו בעידן המיצג המוסיקלי, וזה מקום לאטרקציה.  תנו למולטימדיה לדבר. אינטרפרטציה ויזואלית,  תאורה מהממת, מסכי וידאו, עיצוב סאונד, סמפלרים, סקרצ’ינג, ווי-ג’אים (על משקל די-ג’איים במשמעות מגישי וידיאו), גם גיטרות, תופים, דרבוקה. אקשן. מנועים חדשים.  מתאימים את המוסיקה לקונספט. אמדורסקי מביא את השירים שלו מועדון הדאנס הכי גדול, הכי מודרני. טכנית, אולי זו מהפכה. לא מופע רוק, אלא עושים מהשירים מופע דאנס.
השירים נשארים שירים. המסביב זה הסטוץ. גם הסאונד הופך תפאורה. יומרת הוידאו ארט נמצאת באוויר. מנורות ענק מתנדנדות מעל ראשי המופיעים. לא יודע מה כל אחד מדמיין, אבל המולטימדיה מנסה לשרת את הסיפור. והסיפור, כמו “15 דקות”,  (“יעלי באוויר, מבליטה שדיים מסתירה את הפנים“) לא תמיד מגיע.
אולי אמדורסקי לא רצה להציג את סיפורי השירים, אלא ערב דאנס. לקרב את המוסיקה שלו למועדון. בזה הוא הצליח, בשילוב של סאונד ותאורה זה לא רוק אנד רול. זה מסוגנן. טכנו,אמביינט. לא שמעתי מילים. פונטית, הן נשמעו  כמו באנגלית. הרי במילא המילים מתנפצות לתוך הבטון. אז שמיעתית, מדמיינים שזה אנגלית.   פתאום נכנסת “דרבוקה”. נדמה לי שזה היה ב”במערבולת”. “יקירתי” משתלב, מקבל עיבוד מנופח, הזוי. אל החלל הענק בוקעת שירה בציבור. זה מועדון דאנס, להזכירכם.
דאנס  מסעיר. תאורה תזזיתית. אני קולט גם את הדאווין. אבל למה לא. אומנותי שמנותי. בואו נרד מפיסגת השן הבקורתית. זה עובד. “בימוי סאונד”, הפקה  שעוטפת בצליל אלקטרוני אפוקליפטי. בסאונדים ואפקטים ותאורות, והזמר הופך מעין מופיען די ג’יי, כשהמרכיבים של המולטימדיה הם שרצים לפניו והטקסטים והאישיות כמעט נעלמים.
תיכנותי הסאונד הם מעין סאב-טקסט, פסקול. אמדורסקי נותן לשירים מרחב צלילי אקוסטי של הזיה, מייפה אותם בפסקול הזה  אמדורסקי האמין  שהסאונד זקוק גם להרבה ויזואליה. וידאו ארט. זה לפעמים  סתמי, יומרני, ומצד שני מרשים. זו אינה מהפכה, זה חידוש מרתק. מה שבסטריאו נשמע אינטימי ופיוטי, תחושות של בן אדם אובד ונקרע בתוך עצמו, הפך במערה החשמלית להצגת העתיד.

שני דברים יאמרו לזכותו: המוסיקה שלו עומדת בזכות עצמה גם בלי הפקת הנפח הזו. דבר שני: ההשקעה במולטימדיה הצליחה. ההצגה זורמת כחלק בלתי נפרד מהקונספט של המוסיקה שלו. כלומר, נוצר פה משהו שנדבק טוב, שירים, מלודיות, עטיפות סאונד טעונות, טכנו, אמביינט, היפ הופ, דאנס, והכל מוגש ברמה מקצועית גבוהה. אין ספק שההפקה מוסיפה מימד מרשים וחזק למוסיקה של אמדורסקי. אם יש משאבים להמשיך להריץ את הפרוייקט, אז רק בשורות משמחות יצאו מהערב המושקע.

אסף אמדורסקי – “מנועים שקטים”   אסף אמדורסקי  – שירה, בס, פנדר, משה קופ – עיצוב סאונד, קלידים, כלי הקשה וקולות. רונן סבו – סמפלרים וסקרצ’ינג, אוהד קוסקי  – גיטרות, עודד פרח –  תופים, דיג’יי יוג’י  דאב. די ג’יי ג’יי_קל  המערה החשמלית, דיזנגוף סנטר ת”א

שירים: 41 שניות, 15 דקות, שיטפון נקי, כוכב, התקפת לב, חלום כהה, רוך וקושי, במערבולת, גשם כבד, ממטרים קלים, אהבה

*** ראשיתו של  האלבום “מנועים שקטים” ב-1995, כשאמדורסקי מסיים העבודה על אלבומו השני. הימים ימי הלם אחרי הכדור שגדע את חייו של יצחק רבין, ראש ממשלת ישראל.  לא ברור אם לאירוע הטראומטי היה קשר עם השינויים בהרגלי צריכת המוסיקה והבילוי . מוסיקת המועדונים הגלובלית פורצת לישראל. הרוק – אאוט. אלקטרוניקה – אין. אמדורסקי מתביית על הזרם ומממש אהבה להאוס הניו יורקי, רוכש מיקסר דיג’יי, שני פטיפונים של טכניקס והרבה תקליטי האוס. האולפנים הפכו מעבדות יצירה ממדרגה ראשונה עם הרבה עבודת סמפול ומכונות הקלטה. כך החל להיווצר “מנועים שקטים”. אמדורסקי מצליח לממש את התשוקה שלו עוד מילדות, כשהתלווה לאביו, בני אמדורסקי,  להקליט באולפן גדול. מכונת 24 הערוצים ואולפני די.בי שימשו כמעבדה.

גלריה
דירוג:
שתף דף זהBookmark and Share

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *


8 − = 4