עיון ביקורת
לרכישה >>

אריאל זילבר, מישהו (התו השמיני, מרץ 2016)

מוסיקה ישראלית

היש ציפיות מאריאל זילבר להמציא עצמו מחדש? זילבר בעצמו כמו אומר באלבום הזה – אני רוצה לחזור לאותם מקומות הכי ראשוניים שלי, כשהיצירה המשותפת עם שמוליק צ'יזיק המנוח פרחה, אל קסם הפופ הראשוני. זילבר חיטט בעלית הגג ומצא שירים של צ'יזיק כדי לחבור מחדש ל"תור הזהב" שלהם, שנקטע עם מותו  ב-1987.
החל מהשיר הפותח "יש זמנים" זהו שמוליק צ'יזיק שעסק בשרבוט/ חריזה של שירים שנשמעים לעיתים ספונטניות ילדותית עם ניצוץ פואטי: "יש זמנים, אפורים האנשים/ ניצוצות של שמחה מכסים את ריסייך השחורים".
מה מיוחד בשיריו? כמעט כלום. פשטות החשיבה והחריזה הם שקרצו מחדש לזילבר. החיבור ביניהם הוא לא פחות מנטלי מאשר אומנותי.  צ'יזיק עושה משהו לזילבר, שמעורר אותו ליצירה מחודשת. אולי יש כאן  מעין "חוסר התבגרות" מאז שהשניים החלו ליצור יחד, שזילבר ממשיך לחבור אליה בהתלהבות.
וגם: למה לחפש את המורכב, כאשר הפשוט מחייך אליך. קחו את "מישהו". מעניין האם צ'יזיק כיוון את השיר הפשוט הזה לזילבר,  כי כטקסט  "על הנייר" לא בטוח שהוא היה נחטף ע"י זמרים. פתיחה קצבית ומודגשת בפסנתר, מובילה ללחן ומקצב שמחים בניחוחות של תבשיל מוסיקלי ים תיכוני עם אלמנטים של מקצב תימני. הטקסט הוא אמצעי. המוסיקה היא חגיגה. ואם חגיגה נוסח זילבר  – למה שנשבית שמחה.
גם שיר אהבה נכזבת כ"והיה אם תלכי" הוא זרימה לא טראומטית בעיבוד לקצב וכלי מיתר. אין אצל זילבר תוגה, אין שבר מלודרמטי,  אין תחושת צער גדולה. הוא נוטה אפילו לקריצת עין נונשלנטית, כשהוא שר על סוף האהבה. פשטות ראשונית של שנסון, לא תלוי בזמן. זה הסגנון שלו.
גם בהתייחסות לאהבה שהייתה ב"לאן פנתה  אהבתנו" אין שום אסון. אין התרפקות, אין טרגדיות, שלא לדבר על עצב. הטקסט והמוסיקה – על גבול התמים-מחופף-מבודר-זרוק. העיבוד נתן לשיר טאץ' סיקסטיז עם ההרמוניות של אז והקולות הגבוהים. במקום לבכות על סוף האהבה, אנחנו מצטרפים בשמחה לאווירת שנות השישים השובבות. היה להם טוב. עכשיו פרק חדש. למה להיזכר ולהצטער, כשאפשר לכייף?
"מונה" (שגונבת מבטים מכל אחד, יש לה נפש של מלאך לבן נחמד) מוגשת בסטייל סלואו שנות השישים. השיר מתארך בלא שום סיבה מוסיקלית מיוחדת לחמש דקות, ארוך יחסית לרוב השירים, שאינם עוברים את השלוש דקות. קחו את  "רואה אותה כל יום" – שתי דקות על ניסיון להתחיל עם מישהי – פופ רוק קצבי מקסים בפשטותו-ראשוניותו.
"בדרך לפסגה" המושר בגוף שני  – הוא חריג באלבום כמו ביצירה המשותפת של זילבר את צ'יזיק – פניה למישהי שסללה את דרכה לתהילה ולממון תוך שהיא מוכרת את ידידיה, מוותרת על משפחתה. חריג – כי זה לא שיר אקראי פשוט על אהבה המאפיין את קו הכתיבה של צ'יזיק, אלא מכוון למקרה פרטי. גם המוסיקה אינה קוהרנטית למצב הרוח הטוב האופף את הדיסק.
"הלוואי ויכולתי" מחזיר לנתיב השמחה של זילבר. כלומר: כשאריאל זילבר עצוב, הוא שמח. חוגג את ה"בלוז" של  צ'יזיק  בצורת רוק אנד רול  עליז, עולץ, חדור מצב-רוח טוב.  נכון שהיא החליטה לעזוב, שהוא מרגיש בודד בלעדיה, שברה את ליבו, לא אוכל ולא ישן, אבל  במוסיקה זילבר איש חופשי, לא מתבכיין, רק מחייך, כאילו החיים הטובים נמשכים, למרות שהוא איננו איתה. גם "אסיר נמלט", שיר ההופך את האסיר לגיבור היום בחדשות, הוא מלודיה וקצב מחוייכים שהופכים את הדרמה לשמחה, ואנחנו מצטרפים בהתלהבות ובקלות למאמציו של האסיר למצוא מקלט.
זה הראש של זילבר. גרוב טוב, רוק מזיז, אנרגיות של רוח חגיגית.  למה להיות עצוב, כשאתה יכול להפוך את העצב לשמחה. זילבר מתקבע באזורי הנוחיות שלו, מגרד  עוד משהו ממה שצ'יזיק השאיר, כדי להוסיף לרפרטואר שלו אנרגיות ושמחת חיים. האלבום כמעט אינו מפתיע, אפילו לא מעניין במיוחד, אבל יספק את מי שאוהב את קסם הראשוניות של אריאל זילבר.  יש לו סיבות טובות לחגוג. בגיל 73 הוא נמצא חזק על מסלול אמצע  שמתכתב עם הקהל הגדול.

שירים: יש זמנים, מישהו, והיה אם תלכי, מונה, רואה אותה כל יום, לאן פנתה אהבתנו, בדרך לפסגה, הלוואי ויכולתי, אסיר נמלט, שרית הספרית בונוס: ג'וליה

שירה ופסנתר: אריאל זילבר, מילים ולחנים: שמוליק צ'יזיק עיבודים: רועי זילבר, הפקה מוזיקלית: דני "פילוני" קרק

צילומים: מרגלית חרסונסקי

וידיאו: "מישהו"

דירוג:
שתף דף זהBookmark and Share

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *


2 − 1 =