עיון ביקורת
לרכישה >>

החברים של נטאשה, ההופעה (קיסריה 2008 במסגרת "הבית הכחול", יולי 2008)

מוסיקה הופעות, מוסיקה ישראלית

אני אוהב לחזור לשירים של הנטאשות. זה לא שכל שבוע אני מטפס על סולם להוציא איזה אוסף או את ה”בלה בלה”, אבל הנה הזדמנות להתרפקות: מתאימה לי במיוחד המלנכוליות הפיוטית שלהם. דוכין המדוכדך תמיד השלים את שטרית הרומנטיקן הבלוזיסט. בואו נודה, שבפעם הראשונה נולדה כאן להקה ששרה הכי נכון את הדכדוך על רקע הביאוס והנרקסיזם. במקרה של הקאמבאק הנוכחי, גם אם מאחורי זה עומדת אימפריה סלולארית – זה מבורך. אחרי ששמענו שדיבור בסלולאר ממש מסוכן, הגיע הזמן לפדות לפחות “פיצויים תרבותיים” …

20 שנה אחרי אלבומם הראשון, ו-15 שנה לאחר שהופיעו בקיסריה, כשבדרך אלבום איחוד מדובר, החברים של נטאשה שוב על הבמה, להופעת איחוד במסגרת “הבית הכחול” של פלאפון שעשתה הכל כדי שנבין שהיוזמה הסלולארית לא פחות חשובה מהאיחוד עצמו, וכתוצאה – איחור של למעלה משעה עד שהחברים של נטאשה מודל 2008 עלתה למקבץ מהאלבומים – “החברים של נטאשה”, “שינויים בהרגלי הצריחה”, “רדיו בלה-בלה”.

שום דבר דרמטי ממש לא התרחש בקאמבק הזה, ומהחברים של נטאשה מתברר נשארו שירים, וגם זה טוב, כי המופע נקלע במשך שעתיים וחצי לנעימות נוסטלגית חביבה עם כמה שיאים קטנים באווירת של שירה בצוותא. אני אוהב אותם דווקא בחדר הקטן. לא בפארקים.
היום שירי הדיכאון הנאטשיים הם כבר סוג של חגיגה על פרדי על הבוקר, שעושה קוק בצהריים. בעיקר נוסטלגיה.
זה היה די צפוי שנקבל ערב של דה בסט אוף נטאשה.ארקדי דוכין ומיכה שיטרית היו תמיד טובים בלמהול אירוניה בטעם מתקתק. הפעם זה היה בעיקר מתקתק. שניהם כותבים מצוינים. פחות פרפורמרים.
ככה ששום דבר אנרגתי שירעיד אותך מבפנים לא זרם מהערב הזה. שום שינויים בהרגלי הצריחה. הגיטרות והקלידים עושים את המוטל עליהם במקצועיות. וטוב שהוסיפו כלי נשיפה.
צריך לזכור ש”נטאשה” מביאה אל הבמה קודם כל מלודיות יפות. ששיאן בשירים כ“עוד נגיעה” ו“על קו הזינוק“, “אם כבר לבד”… הנפלא. גם ב”אני לא רוקד כשעצוב” הם לא ממש רוקרים. הם לא שורפים במה.
והאמת היא לנטאשות לא היו יומרות בערב הזה, לא שיר חדש, לא הפקה שונה.
ארקדי דוכין ומיכה שטרית גם לא ניסו לנתץ דימוי בימתי קצת אנמי ואנטי כריזמטי, הם מסתפקים במטר המרובע, אבל נהנים מכך שהקהל פשוט הגיע לשיר את השירים. ואמנם, הדפדוף הזה בספר השירים של הלהקה עבד יפה. עינג כתמיד.
אבל זה בעיקר מה שנשאר. הרכב שמגיע לעבודה, לשחזר שירים יפים באמת. לא הפקה אולטימטיבית, אלא מצעד פזמונים נוסטלגי. עם חומר כמו שלהם הם יכולים למלא עוד פעם את קיסריה. והשאלה שנשאלה בסוף הערב: איך זה שהחברה הסלולארית עוד לא פנתה לכוורת?

דירוג:
שתף דף זהBookmark and Share

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *


9 − 1 =