עיון ביקורת
לרכישה >>

שלום חנוך, המקרה והטעות (התו השמיני, מרץ 2015)

מוסיקה ישראלית

שלום חנוך 2015. מה השתנה בו? אחרי תריסר שירים, אני כותב: גר יותר בתוך עצמו. לעיתים מלודי עד צביטה, לעיתים – מעדיף את הנרטיב הרוקיסטי, שאינו בהכרח מפנק אוזן. זה שלום של כל זמניו, של נגיעה פילוסופית נוגה-רגישה בהוויית הקיום האישית והסביבתית ממרום שנותיו עם קורטוב של רומנטיות זכה וגעגועים לזמנים אחרים, כמו ב"ליל קיץ", שיר המסיים של אלתרמן. זה שלום חנוך פחות זועם-רועם, יותר שואל-נוגה-כואב.
*המקרה והטעות: האלבום נפתח בתנועה מהירה, דיבור קצבי כמעט תזזיתי בעיבוד שטוען במתח. זה חנוך של התבוננות עצמית ובחינת השאלה באיזו מידה אדם אחראי על אושרו ומאפשר לעצמו ולזולתו לשלוט בו. התשובה אינה מעודדת – היא עניין של "המקרה והטעות". אין שליטה ברמות האושר. עוסקים בשאלות האלו עד סוף החיים: "אני בוהה אחר כך אני נוהה אחר כך/ אני תוהה/ אחר כך אני שוהה/ אחר כך אני דוהה". כאשר עננת המוות מתקרבת, נוצרת תחושת דחיפות לעשות דברים, ומה שלא תעשה, תמיד תישאר התחושה שלא עשית די, אבל העשייה בכ"ז היא הסחת דעת מבורכת מהמחשבות החרדתיות.
* פחדתי (היפותזה) מילים: מאיר אריאל: שיר פסנתר מלודי. חנוך נרטיבי עד התרגשות. המוסיקה – מעין שנסון בליווי אקורדיון.  חנוך ממשיך בשאלות קיומיות כמו אושר, אהבה, מוות. האהבה מתגברת אצל שני בני זוג, כאשר כל אחד מהם רואה את היופי של זולתו. ההשתקפות ההדדית מתדלקת את האהבה, שבשיאה מציף פחד קיומי מהמוות, שמשתלט יחד עם התגברות רגשי האשם – האשמה הקיומית.
* תלוי בטונים: הפחד מהזקנה המכוערת, כאשר אדם מאבד את צלילות דעתו, עד כדי כך שאינו זוכר מהו מקורו. לצד הפחד – התקווה שהיא, האישה, תישאר איתו "בעושר ובעוני". עיבוד יפה לכלי מיתר שמוביל את השיר בקצב קבוע. רומנטי מרטיט, נגיעות שנסון יפות.
* לא שבעה ממני: שיר על יחסים בינו ובינה. הוא אינו אוהב לצאת מהבית, ואינו מוכן להתגמש בגלל ה"לא נעים" הפולני. מבקש ממנה לא להציב לו תנאים. השיר מציג את הקלישאה הג'נדרית של יחס הגבר אל האישה ה"חופרת" בכל התירוצים הלא רלוונטיים לגביו. הגם שזה שיר רוק טיפוסי של שלום, הוא אינו צועק אלא כמו כולא את הצעקה. המתח נוצר ע"י התזמור.
* תמיד זה עכשיו: "מה מיהרת כל כך למות?" שואל שלום את מי שאיננו איתו. געגועיו קשים מנשוא, נשזרים ע"י תמונות נוף מוכר מן העבר. נחליאלי בשדה שנחרש, עץ התות, לטאה ארוכת זנב. מגדל המים, השדרה האפורה. מבטים בלילות קיץ שמעוררים צמרמורת בגב. געגועים בהבזקי זיכרון מעוררי התרגשות. ההיזכרות מחיה את האירועים וכופה עליהם את ההווה. מה שיכול להרגיע את הכאב הוא צחוק אדיר עד כאב או מוסיקה. אריק איינשטיין או מאיר אריאל? לפי רשימת המלאי בשני הבתים הראשונים, הכיוון הוא מאיר אריאל.
* הנשים בחיי מילים: מאיר אריאל: בוסה נובה אקוסטית קליטה-קלילה מושרת בנינוחות יחסית לשירים אחרים באלבום. שיר ארס פואטי ( שיר על כתיבת שיר). אמנם כבר מזמן לא כתב שיר, מה שמעיד על הזמן שחלף מאז – והנה חדש שיר נולד.
* אנשים: הקול הצרוב מבהיר מציאות בסרקזם: זו אינה הפוליטיקה. זה אנחנו. כולנו. זה חוסר היכולת שלנו להקשיב לזולת, הצורך הבלתי נלאה של כל אחד להשמיע  את דבריו, שלרוב הם סרי טעם, מבלי יכולת לשמוע מה אומר רעהו. התוצאה? – אפס. בזבוז זמן.  בתוך כך מדבר חנוך על ההשתעבדות לדברים חיצוניים – נוחות, חיים טובים, הרצון להיראות טוב, וגם כאן אתה מגלה פתאום שהזמן עבר. מי שמצליח להשתיק את מטחנת המילים היא  האמונה העיוורת, ואם אתה רוצה לנצח בקרב החירשים של המילים, תשתמש במניפולציית האמונה, תתחבר אליה. הדובר הסרקסטי פונה אל הנואם, תוך ציון העובדה, שאין יכולת לגשר בין אמונה ותובנה, אבל המדבר ימשיך לדבר… התובנה חוברת לדציבלים. זו אינה המלודיה. המטרה היא שהדיבורים שבשיר יפתחו את האוזניים ע"י מטעני רוק  דרמטיים. יש סיכוי? המוסיקה של המואזין (מטאפורה לאמונה, דת ), כנראה חזקה יותר. האנשים המדברים ימשיכו לדבר, הכי הרבה ירקדו את השיר על חוף ים שטוף מזג אוויר.
* חרש נושבת: שלום חנוך כמעט לוחש את הנרטיב: האישה באנלוגיה ל"רוח השדה", שואף-סופג אותה לתוכו. היא (האישה) קיימת בשיר כמהות מפושטת. אהבתו אליה – אהבה לאידיאה של אישה אותה הוא נושא בזיכרונו. שלום שר במנגינה של פעם, סימטריות רומנטית נוגה, מילים יפות של אהבה במבע אישי שובה לב.
* לשכוח שלא טוב: שלום חנוך שר על עצמו במצב של חיים ממבצע (מלחמה) למבצע בארץ. מה אני כאינדיבידואל יכול לעשות מול טלוויזיה שנועדה לבדר (להפנט), ולהשכיח גם בשעה שצופים במרקע ושומעים ת'נפילות? הוא מעז לצאת מהקופסא ולחשוב גם על הצד השני, שבעיני הרוב מתפרש כבגידה, וטורח להדגיש שאין בזה שום דבר לא חוקי. שיר ביקורת כלפי המתלהמים הרואים רק את הצד של עצמם. ההומור (סטירה) הוא מבחינתו דבר רציני, כי רק באמצעותו אפשר לשחרר ביקורת על המיינסטרים. רוק דרמטי, מצליח לשדר כאב וחרדה.
* סופרת גדולה: תן לדמיון ללכת במקומך, ושלום יוצא בעקבות דמיונו, מציץ לחלון הקומה השישית של בית מלון, ורואה אישה כותבת כמעט באובססיביות. בדמיונו הוא רואה סופרת שמסיימת הכתיבה  בדיוק בחצות (כמו באגדות – השעה המיסטית), כשתכבה את האור בחדרה, הוא ישאר עם הסיפור שטווה דמיונו. מעין סיטואציה רומנטית, המעידה על רצונו לחיות את אשר יצר דמיונו. שיר איטי מינורי מאופק.  קולו הנמוך תורם לאווירת המסתורין. התזמור מייצר צליל חלומי.
* ההר: אם מוחמד לא יבוא אל ההר, ההר יבוא אל מוחמד. אם אדם אינו יכול לממש את רצונו, עליו לעשות את כל שאפשר. מוחמד בהקשר השיר הזה אינו הנביא, אלא הערבי שאיתו צריכים לעשות שלום. המוסיקה משרתת האמירה. רוק פשוט, קצב קבוע. לא לשירה בציבור!
* ליל קיץ – מילים: נתן אלתרמן: ככה לא כותבים היום. חנוך בחר לסיים בפואטיקה רוויית דימויים אלתרמניים בקול דואב, מתגעגע למהות אחרת, באווירת בארים עירונית, בצליל חצוצרה אפלולי, במנגינה שתכניס אותו לפנתיאון של המוסיקה הישראלית.
סיכום: זהו שלום חנוך שחובר לעצמו בנתיבים עכשווים הגותיים-נוגים. חי בתוך עצמו אבל גם בתוך עמו, לא מנופף דגלי מחאה, לא מסר לאומה, לא נותן בראש בעידן התלהמות פוליטית. חספוס קולו מספר את עצמו הכי אותנטי. זהו שלום, הוא ולא אחר, ומעבר לכל ניתוח שכלתני, הוא מעביר רטט תחושתי מחלחל. הפקה מוסיקלית: לואי להב ומשה לוי עיבודים: שלום חנוך, משה לוי, לואי להב

צילום: מרגלית חרסונסקי

דירוג:
שתף דף זהBookmark and Share

עד כה נכתבו 2 תגובות

  1. tאני חושב שזה אלבום חלש. יומרות עצומות עם ביצוע מאכזב ובנאלי. אולי הזמן יעשה את שלו. בכל אופן, מותר לשלום מה שלא כל כך לאחרים..
    (גדי)(07/04/2015)
  2. אלבום נהדר מאת היוצר הכי חשוב שגדל כאן. האותנטיות של חנוך מייצרת אינטימיות מדהימה, וכל זה יכול להצליח רק עם עומס הכישרון והניסיון של יוצר ענק.
    (ניר)(23/03/2015)

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *


9 − = 4